ניחוח ספרים
בשנת 2000 בערך ראיינתי את צבי אנקורי בן השמונים, שהיה מפקד בגדנ"ע בירושלים במלחמת העצמאות. אחרי שסיימתי לראיינו בעניין שלשמו באתי – קורותיו במלחמת העצמאות – דנתי עמו בערמוני אשתקד, ספרו על ילדותו בטארנוב שבפולין, פנינה ברוח סיפור על אהבה וחושך, שאינה מוכרת דיה. הבעתי תקווה שאזכה לקרוא את המשך קורותיו בספרו הבא ונפרדנו בברכה. הרהרתי שחבל שקורותיו לא יתועדו. הרי האיש בן שמונים ומי יודע כמה זמן עוד יעמוד לו כוחו.
עשר שנים מאוחר יותר – לא, אי אפשר להגיד ששכחתי את צבי אנקורי. איש כזה לא שוכחים – ואני נתקל בספרו הבא, "כדקל במדבר": קתדרלה של חושים ורגשות, ובה המשך קורותיו. והאיש בן תשעים. כה לחי.
מתוך ההקדמה:
"ארון הספרים! מכרה שלא היה סוף למחילותיו ושלא חדל מלהפתיע שוב ושוב ולגלות צפונותיו לדורשי שלומו. שכן מאחורי שורת הספרים הקדמית הסתתרו במעמקי המדף שתי שורות אחוריות נוספות, וכמשפט הזה מילא צמד שורות בלתי-נראה את החלל שמאחורי כל הספרים הקדמיים...
ארון הספרים! בליל ניחוחות משכר, ששני ריחות יסוד נמזגו בתשתיתו: ריח הנייר העבה של דפוסים עתיקים, ניחוח מעופש קמעא ומצהיב מרוב שנים; וריחם של גיליונות נייר חדשים – חיוורים ונעדרי כיוון ומבע – שאינם חדלים ללטוש עיניים לבנות-בוהות מול מסתרי ספר, עד שיורעפו עליהם טללי אותיות קדושות ותעוצב אישיותם הסִפרית תחת מכבש הדפוס - -
ועם ריח הניירות לסוגיהם נכרכו ונשתלבו ריחותיהם של צבעי ההדפסה, ולהם סגולה לשמר ייחודם אפילו כעבור דורות. הודות לסגולתם זו למדתי ברבות הימים להבחין, בעיניים עצומות ובעזרת הריח בלבד, מה מכורתו ותקופת הדפסתו של כל ספר עברי: אם בסדנת ונציה הפיקוהו מדפיסיו לפני ארבע-מאות שנה או בבית היוצר של האלמנה והאחים ראם בווילנה של ראשית המאה העשרים? ואם בדפוסו של מנשה בן-ישראל היתה לידתו, באמשטרדם של המאה השבע-עשרה, או בפיוטרקוב של פולין ובפיורדא של אשכנז, כמאתיים שנה לאחר מכן? ושמא לא, כי ניחוח ארץ-ישראל כלוא בין הדפים ובלי משים הוא מסגיר את מוצאו המיוחס של הספר וקושר הילת קדושה לראש יוצריו?
ולתוך הילולת הניחוחות הזאת זרם גם ריח העור של כריכות נושנות עם ריח הדבק הטרי מכריכייתו של אנגלברג ומכריכיות אחרות באשר הן. כך אכן הולידו אבות-הריח הראשונים דורות דורות של בני-ריח ובני-בניהם של ריחות למיניהם ולתקופותיהם - - אך ניחוח האבק עלה על כולם. וראה, שבעתיים פלא! אהבה הספר – והיא תמצית תמציתה של רוח ביתנו – לא נרתעה מלאמץ אל לבה גם את האבק, העוטף בגלימתו הגרגירית-האפורה כל מדף וכל ספר העומד עליו...
ואמנם, מאז גיליתי את ספונות הארון, אין אני נוהג, בשולפי ספר חדש מן המדף, לשבת אל השולחן ולקרוא בו בניחותא, במקובל, אלא אני נשאר עומד שעון אל המדף הפתוח, חצי שעה, שעה, ואף יותר, ומעיין בספר תוך כדי עומדי, מבקש לחוש את מגעו, לחדור מעבר לאותיות הדפוס ולחבק את רוחן הכלואה בין הכריכות; בעת ובעונה אחת אני שואף מלוא ריאותי מריחו של ספר זה, ומריחם של הספרים שמסביבו, וגומע ניחוחות לשוכרה...
כיחס הזה לספר, שרכשתי בבית הורי – היום אני מתארו, בלא בושה של סרק ובלא להניד עפעף, כ"יחס ארוטי" – נשאר יחסי לספרים כל ימי חיי, באשר אתגורר ובאשר אלמד בעצמי ואלמד אחרים. ובכל הספריות שבעולם, בהן אעמוד, כמנהגי, שעון על מדפיהן – אם ב"בודליאנה" של אוכספורד או ב"בריטית" של לונדון וב"מרצ'יאנה" של ונציה, ואם באוצרות הספרים של ניו-יורק, אתונה ותל-אביב, או בחדר הקריאה של בית הספרים הלאומי שבגבעת רם בירושלים – לעולם תשוב ותעלה בזכרוני החוויה הקסומה ההיא, כאילו חוויתיה רק אתמול: חוויית הילדות הבלתי נשכחת, מסע הפתעות מרגש לנבכי ארון הספרים הפלאי שבאפלולית החדר האחורי של בית הורי...
ובערוב ימי, ואני קשיש עתה משהיו הורי באותם הימים, ואני שבע עיון ושבע מחקר, אך לעולם לעולם לא אשבע ספרים... כל ביתי מדף גדול אחד – מדף ספרים פתוח, העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה, בלא שיידע דלת מהי ובלא שתעכבנו מחיצה. ואין בבית חדר שאין ספרים ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים. אך הסך הכל של כל הניחוחות כולם, ממאות ואלפי הספרים הנוספים שרכשתי במשך השנים – ואף ממה שזכיתי בעצמי לחבר – כן, הסך הכל של כל אלה לא ידמה ולא ישווה לניחוח האחד ההוא, הניחוח המשכר של ספרי אבא וספרי אמא, שמלווה אותי משחר חיי והביאני עד הלום.
ועם הניחוח הניחוח הזה באפי אני רוצה לחיות וליצור כל עוד הנשמה בקרבי. ועם הניחוח הניחוח הזה אני מבקש למות בבוא שעתי..."
צבי אנקורי, כדקל במדבר, ירושלים, כרמל, 2007.
מי שמילים אלו לא שבו את לבו ולא גרמו לו להתמלא בתשוקה לספרים – או לפחות בהבנה כלפי כל אוהב ספר – כנראה אינו חי.












