גילוי נאות -
את הספר לא סיימתי עד הסוף, תיכף תבינו למה.
אז אני הולכת לי לתומי לספרייה היישובית ומתלהבת לראות את שני הכרכים בסדרה - כי זה בדיוק מה שאני אוהבת בספרי נוער אקטואליים (מהעשור האחרון), מאז שאני כבר לא נערה - שיש בהם קריצה לבוגרים שבינינו אבל גם אני יכולה לראות למה הנוער יתחבר לספר כזה והוא לא מתנשא על ילדים...
ספר כזה שייתן לי רעיונות איך להיות סופרת עוד יותר טובה ממה שאני (בשיא הצניעות אני חושבת שאני כותבת טוב לנוער וחלק מזה זה גם השאיפה להיחשף תמיד לסופרים חדשים)
ואני מדלגת לי מטאפורית הביתה בציפייה, ומתחילה לקרוא את הספר שגם כתוב בגובה העיניים, גם ערוך יפה מכל הבחינות, גם הכריכה קצת נוסטלגית כאילו תחילת שנות האלפיים חזרה (בקטע טוב) וזה על שלוש חברות שאני יכולה להבין מה חיבר בינהן ואיך זה שדווקא שלושתן נגד העולם.
ואז אני שואלת את עצמי : מה באמת יכול להיות שמצאתי ספר מושלם?
הסימנים הראשונים לכך שהוא לא מושלם בשבילי
(במאמר מוסגר הסיבה שאני קוראת ספרי נוער להנאתי זה בין השאר אסקפיזם)
הנסיעה לירושלים. מקום שגם כשלא קורה בו כלום בדרך כלל כן קורה בו משהו. אמרו להם לבוא עם חולצות לבנות ויש הפתעה (כבר לא נשמע טוב)
אני מתחילה להבין שמדובר באירוע בטחוני, ומעבירה את הספר בינתיים למדף הספרים שכנראה לא אמשיך לקרוא, ואז פותחת את הטלוויזיה - "אירוע בטחוני באזור ירושלים".
כמות הלחץ שעברתי באותו יום על כלום ממש מביכה, אני לא צורכת חדשות בטלוויזיה אבל בדיוק נדלק לי על זה משום מה...
לא הבנתי למה להלחיץ את הילדים עם סיפורי זוועה, זה כולה לגיל 12, זה לא כאילו שהם לא עברו פה מה שנוער באירופה לא עובר כל חייו.














