מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. או לפחות אמורה להיות. נדמה שיש הסכמה רחבה על האמירה הזו. אבל מה בדיוק זה אומר בתכל’ס? הרי די ברור ששני המאפיינים האלה לא תמיד הולכים יד ביד. אז מה באמת צריך לעשות כשיש התנגשות בין שתי הזהויות האלה?
לכאורה אין מי שיכול לשפוך אור על הסוגיה הזו יותר מאהרן ברק. ברק היה פרופסור למשפטים ונשיא בית המשפט העליון שנים רבות, ונחשב לאחד הבכירים במשפטני ישראל. הוא דן בעתירות שנגעו בליבת המהות החוקתית של המדינה, ובכלל זה בכאלה שעסקו בזכויות אדם וביחסי דת-מדינה. הוא היה שם כשהתקבלו החלטות שהשפיעו על המסלול שהמדינה הולכת בו.
אבל כגודל התקווה, כך גודל האכזבה מהספר הזה. או יותר נכון לומר – ספרון. כל כולו לא יותר ממאמר, אומנם מאמר ארכני כפי שמקובל בתחום המשפטים, שכל סעיף בו קיבל מעמד של פרק בן 2-3 עמודים.
ומה נאמר במאמר הזה? לא הרבה. שיש ערכים דמוקרטיים, והם חשובים. ויש גם ערכים יהודיים, וגם הם חשובים. חלק מהעקרונות היהודיים נמצאים בבסיס הדמוקרטיה הליברלית – למשל ערך האדם. אז קל לפסוק במקרים שערך האדם נמצא על הכף. אבל יש מקרים אחרים שבהם יש בכל זאת התנגשות. במקרים כאלה צריך לנסות ליישב בין הערכים, בין היתר על ידי כך שבוחרים מכל תחום את העקרונות שקרובים יותר לתחום השני, ונמנעים מאלה שסותרים את התחום השני.
כל זה נאמר תוך חזרות על אותם דברים, והבאת ציטוטים שבהם שופטים שונים לאורך השנים אמרו כולם אותו הדבר. אבל מעבר לחזרה על העקרונות הרצויים האלה, אין שום דיון קונקרטי במקרים שבהם הייתה מחלוקת, ואיך פתרו אותה, ומה המאפיינים של הפתרון הזה, ואיך הוא עמד במבחן הזמן.
בעצם לא דייקתי. ברק כן מביא דוגמאות ספורות, למשל מהעתירות בנושא סגירת רחוב בר אילן בירושלים בשבתות. שר התחבורה ביקש לסגור את הרחוב, כדי שלא לפגוע ברגשות החרדים שהרחוב עובר בשכונותיהם. אבל זה פגע בזכות חופש התנועה של תושבים חילוניים בעיר, כי הרחוב היה עורק תחבורה מרכזי. הפשרה שבג"ץ הגיע אליה: הרחוב ייסגר רק בשעות התפילה.
אז כן, אפשר לראות בפסק הדין הזה פשרה ראויה שמאזנת בין השאיפות של שתי קבוצות אוכלוסייה. אבל זהו? זאת דוגמה להתנגשות משמעותית בין היותה של מדינת ישראל יהודית להיותה דמוקרטית?
סתם לסבר את האוזן, חלק לא זניח מאזרחי המדינה לא יכולים להתחתן כי חוקי האישות הם חוקים דתיים. ה"פתרון" המקובל הוא לנסוע להתחתן בקפריסין. זה לא משהו ששווה דיון? כל מה שיש לברק לומר על זה הוא שיש מתח ביחסים בין חילוניים לדתיים, וצריך למצוא לו פתרון ראוי, כזה שיאפשר לכל קבוצה לשמור על ערכיה. אבל אם לא מצאו, מה זה אומר?
דוגמה אחרת: משטר העליונות היהודית בשטחים. אין ספק שהוא משטר מפלה שמנצל את כוח השלטון לטובת מתיישבים יהודים ועל חשבון תושבים שאינם יהודים. איך זה מתיישב עם הדמוקרטיה? האם העובדה שהאפליה מופנית כלפי מי שאינם תושבי המדינה אלא נתיני הכיבוש כבר כמעט 60 שנה היא צידוק קביל?
מערכת המשפט היא מערכת ריאקטיבית. השופטים דנים בתיקים המונחים בפניהם, ולא יוזמים דיונים בעצמם. כך גם הספר הזה. ברק מספר על כמה תיקים שעברו בבית המשפט, ומהרהר בנימוס על כך שיש למצוא פתרונות לבעיות. אבל הוא לא מנסה בכלל לדון בנושא בכללותו, ואפילו לא מזכיר את רוב הנושאים שנמצאים בלב המחלוקת בין יהודית לדמוקרטית.
אולי הדבר העיקרי שהקורא ימצא בספר הוא המוגבלות של מערכת המשפט, והניסיון להימנע ממחלוקות. עושה רושם שהשופטים בעצם לא באמת רוצים לפסוק. הם תמיד מעדיפים שהצדדים ידונו ביניהם ויגיעו לפשרה. ובעיקרון פשרה מתוך הידברות באמת עדיפה על הנחתה של פסק דין מלמעלה. אבל אז למה לכתוב את הספר הזה?


















