הבת שלי היא אחת כזאת שאוהבת לדאוג לנוחות שלה. החדר מאורגן יפה עם כריות ותמונות חמודות, יש לה תאורת לדים סביב לווילון וליד המראה, היא נהנית להדליק נרות קישוטיים בחדר, ולהתכרבל עם סריג מחמם, גרבי צמר ושוקו חם בחורף, או עם כוס ענקית ויפה של קפה קר בקיץ, בקיצור נראה לי שהבנתם את הסגנון. אז גם מישהו שעובד איתה הבין ממש, וכשהוא עזב הוא הביא לה כמתנתת פרישה את הספר הזה.
הוגה זו מילה בשפה הדנית, קצת קרובה ל- cozy האנגלית, ואולי גם ל- well being שמתורגמת לעברית בתור "שלומות" המזעזעת. אין מילה בעברית ל"הוגה" וכנראה שזה לא סתם. מייק ויקינג שחוקר את האושר בדנמרק טוען שה"הוגה" והחיפוש אחריו הוא מה שגורם לדנים להיות בראש טבלאות האושר. מה כולל ההוגה הזה? דברים שגורמים תחושה טובה, ולרוב גם לא עולים כסף - תאורה נמוכה וחמימה, נרות (אבל בלי ריח), אח, ספר טוב, התכרבלות, נוחות, מפגש עם חברים או בישול איטי. זה ספר קטן, מאוד "הוגלי" בתוכן ובעיצוב - קליל, מלא תמונות נעימות, איורים ומעט טקסט.
והוא מתייימר לעזור לכם לסלול את הדרך אל האושר. אישית אני לא מבינה את הקטע בנרות, תאורה עמומה ואור צהוב וחם מביאים לי נרווים. אני אוהבת גרבי צמר והתכרבלות על הספה אבל רוב הדברים שמתוארים בספר לא מלהיבים בעיני. אבל כל אדם וכל חברה עם הטעם שלו או שלהם, אני לא שופטת. מה שעיצבן אותי זה החיבור לאושר. איך מודדים אושר? ובכן אחרי הרבה שנים של חקירות התברר שהיות ו"אושר" הוא מושג סובייקטיבי ולא ממש ניתן לפירוק לרכיבים, הדרך הכי טובה למדוד אושר של אומה היא הדרך הישירה, כלומר לשאול אנשים האם הם מרגישים מאושרים, ולעשות ממוצע לתוצאות. דנמרק אכן נמצאת במקומות גבוהים במחקרי האושר האלה. אבל, הנה הפלא הגדול - על אף שאין בישראל "הוגה" לא כמושג תיאורטי ולא כמילה שמבטאת אותו - בכל זאת גם ישראל תופסת מקומות גבוהים למדי במחקרי האושר. לפעמים אפילו בעשירייה הראשונה.
אז אמנם אנחנו לא דואגים לשלומות של עצמנו, ומדליקים נרות רק בחנוכה ובימי זיכרון עצובים, ולמרות שיש כאן מלחמות, אזעקות, רב תרבותיות, שסע בעם, יוקר מחייה וממשלה מטורללת - בכל זאת ישראלים מאושרים. ועל כן אני מחכה לוייקינג הישראלי שיכתוב על סוד האושר שלנו. הספר לא יהיה מעוצב בצורה אסתטית וחמימה, סביר שהוא יעוצב בתוכנת בינה מלאכותית מחונטרשת ויודבק בסלוטייפ, ובטוח יהיה בו פרק שמסביר למה ילדים זה שמחה. יהיה מעניין לקרוא.


















