#
היינו קבוצה של סטודנטים שהוזמנו לביתה של אחת המרצות. לא זוכרת מה היתה סיבת ההזמנה. ישבנו במעגל כשהמרצה, הולנדית חביבה וחיובית, בדיוק כמו שחשבנו אז על הולנדים, שלפה מארון גבוה קופסת ביסקוויטים לא חדשה. היא העבירה את הקופסה בינינו ולאחר הסבב סגרה את הקופסה בקפדנות והחזירה לארון. אני זוכרת את התדהמה שלי – תוצר הכנסת האורחים הישראלית - מהמעשה הזה. בספר הזה יש סצינה ממש דומה. אחיינית מגיעה לבקר את הדוד שלה. הוא שולף שני ביסקוויטים ומניח אותם על צלחת. הוא אוכל ביסקוויט, פירורים על כרֵסו המדושנת, מושיט את ידו לצלחת, נזכר שכבר אכל את הביסקוויט שלו ומחזיר אליו את ידו הריקה.
איזבל המכונה איזה על ידי בני משפחתה היא אישה בת 30. היא חיה לבד בבית גדול בפריפרייה הולנדית. מאז שאמה נפטרה, היא עסוקה בשמירה על הקיים. מערכת שלמה של פעילויות, טיפול בכלי האוכל המפוארים של אמא שלה, הנמצאים בארון תצוגה ויוצאים רק לנקותם מאבק. ספירת הכפיות, רשימה מדוקדקת של כלי בית, כדי להיזהר מאלה שרק רוצים לגנוב ממנה. כל זה קורה בשנת 1960 בהולנד המתאוששת מהקטסטרופה הכלכלית של מלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את מה שלא ידעתי על הולנד והולנדים במלחמה ההיא ואחריה.
הספר הוא פשוט מדהים, לטעמי. כתיבה מפוארת. שמצליחה לגרום לקורא להשתתף בעלילה, בלי משפט אחד של תיאור חיצוני. כמה מילות תואר כמו תספורת, שיער מחומצן, גוף סומר, הסמקה ממבוכה, אודם מקור, הם כל מה שהסופרת שוטחת בפני הקוראים שלה, כדי שידמיינו את מה שהיא כותבת עליו. הכתיבה גורמת גם לחלקים פחות מעניינים של הספר – תיאורים משמימים של איזבל הנעה בציר ידוע מראש של סידורים וטיפול בבית – להיראות מרתקים. בשלב כלשהו הסיפור משתנה והופך מרתק בלי קשר לכתיבה.
ון דר ואודן נולדה בישראל לאם ישראלית ואב הולנדי, ובגיל 10 עברה עם משפחתה לגור בהולנד. ספר הביכורים הזה נכתב באנגלית, והיה מועמד ל"בוקר" ב 2024. לא קראתי את הספרים המתחרים, אבל הספר הזה ראוי בהחלט לפרס, לדעתי. הסיפור שופך אור על ההולנדים, שמתגלים כמורכבים יותר משחשבתי, ועל הדרך עוסק גם באשמה, בבושה, בחוסר התאמה חברתית ובמה שביניהם.
1/2
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
