#
כחובבת מדע בדיוני הוספתי בזכות הביקורת של ירון אבטליון את הספר הזה לחיפושי. רשימת המדע הבדיוני שלי היא די סטטית, כי לאחרונה אני נתקלת במעט מדי ספרים מהז'אנר. אז חיפשתי, הישגתי ו... התאכזבתי.
נתחיל מהרעיון המדליק. ביקום אותו מתאר ברין אנשים יכולים "לטעון" אישיותם וזכרונותיהם לכפיל צבעוני, עשוי חרס ולבוש בבגדי נייר זולים, שתוחלת "חייו" היא כ 24 שעות. אפשר לקנות "כפילים" ריקים ולאפסן בפריזר, עד לרגע בו ייטענו ויתחילו את "חייהם" הקצרים. אפשר לשלוח את הכפילים לעשות את מה שמתיש, משעמם או סתם לא-מתחשק-לעשות. לעמוד בתור בדואר, לאסוף בגדים מהניקוי היבש או לשטוף כלים. אפשר לחשוב על דרכים נוספות, פחות חוקיות, שהכפיל יכול לבצע, כשבעליו ישן בשלווה או משחק פוקר עם חבריו. בסוף היום, הוא טוען לעצמו את הזכרונות והחוויות של הכפיל והופך את מעשיו (הנפרדים) של הכפיל לחלק ממנו. ככה אפשר להכפיל, לשלש ולרבע את החיים הרגילים, בלי לשלם מחירים ביולוגיים על זה.
הגיבור בסיפור הזה, מוריס משהו שמו, הוא בלש פרטי שמשתמש בכפילים שלו לצרכי עבודה. הפטנט הזה מכניס לו הרבה כסף, כי על אותה מכסת זמן הוא יכול להריץ שלושה-ארבעה כפילים כאלה, ולא לדאוג כשהם נכנסים לצרות...
ברין עוסק ברעיון שלו, משכלל ומלטש אותו, ושוכח שיש לו סיפור לספר. הוא מתאר סוגים שונים של כפילים, חלקם זולים ופשוטים, חלקם יקרים ומתוחכמים יותר. מתאר את בחירת "האמיתי" באיזה מהסוגים לאיזו משימה, מתאר את חוויותיהם של הכפילים השונים ביום עבודה, את מחשבותיו של מוריס ההאמיתי, ומאריך את הסיפור לדעתי שלא לצורך, כשהתוצאה היא העדפה של התשת הקורא(ת) בעיבוי מלאכותי של הסיפור.
נטשתי את הספר בעמוד 129, מתוך 509 העמודים של הסיפור. אפסה סבלנותי. הוא כתוב באופן מסורבל, מסופר כל פעם מזווית ראייתו של אחד הכפילים, מה שמגדיל את כמות הדמויות המספרות, והופך אותו לאיטי, למרות נסיונו של ברין לכתוב ספר פעולה בקצב גבוה. אני מודעת לעובדה שלא הגעתי לתעלומה ולמתח אליו כיוון ברין. אני מכירה חובב מדע בדיוני, עם יותר אורך רוח לדיספוזיציה הארוכה, שישמח בספר הזה ובתמורה – יספר לי בקצרה מה החמצתי.
