יום של עונג העניק לי עונג גדול משום שאחרי ככלות הכל, מה שיצחק בשביס זינגר עושה זה כל הקסם. לכתוב הוא בהחלט יודע.
בספר שהוא ספק ספר נוער, מובאים סיפורים מילדותו עד שהחל לכתוב כעיסוק עיקרי ואף בלעדי. ילדותו בוורשה מלווה בצילומים מקסימים מהחיים שם, בעוני, בשמחה, באווירה. סיפורים על החדר, על החברים, על אחיו המתפקר ישראל יהושע, שהויכוחים בינו לבין האב החרדי והאדוק שיסעו את המשפחה והביאו את יצחק עצמו לידי התפקרות.
החיים לא היו קלים, אבל כל עוד נמשכו הם נמשכו כי כך היו היו מאז ומעולם ומה שהיה זה מה שיש ויהיה, ואין לדרוש מה שאלוהים לא נתן. ואז מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומי שחכמה בקודקודו ומצלצלין בכיסו החל לאגור. כנראה שלמשפחת זינגר לא היו ממש מצלצלין ומשהחלה המלחמה לא נותר לאנשים במה לשלם עבור פסקי הלכה, כתבי נישואים וגיטין. משפחת זינגר החליטה לעבור לבילגוריי לאור הרעב הקשה, לאביה של אמו, שם חווה יצחק לראשונה את הטבע, בעיקר את יופיו, הודו, אינסופיותו.
חברת ילדות של יצחק היתה לא אחרת מאשר... שושה. היא גרה ממש מעבר למסדרון, ילדה זהובת שיער ובעלת עיניים כחולות שיצחק היה כרוך אחריה. חברים אחרים של יצחק מהחדר נשבעו לשמור על קשרים הדוקים וכך כתב:
"הם קיימו את הבטחתם. רק הזמן הפריד בינינו. את השאר השלימו המרצחים הגרמניים". לקח לי כמה דקות להתאושש מהאגרוף בבטן הזה.
קסם של ספר.

זינקתי אל תוך המים הקרירים כשאיני בטוחה במצפה לי. פרצתי אל תוך הגלים הסוערים והמלטפים כאחד.
גלים שהכניסוני אל תוך נבכי ההיסטוריה היהודית ובפרט הפולנית. אל תוך עיירה שמקצתם של אנשיה הם יהודים, בני קהילתו של הסופר יצחק בשביס זינגר המהולל שאת ספרו המופלא "העבד" קראתי לפני שנים רבות ונשאבתי כליל. מנותקת מכל הסובב אותי ונתונה לעולם הנפלא שנברא מולי בשניות ספורות.

יכולתי לראות בעיניי רוחי את הקפוטות המרוטות משימוש רב שנים של תלמידי החכמים. היה ביכולתי לשאוף אל קרבי את הריח הטחוב, המעופש של מסדרונות הבתים אשר שרצו מכל עבר עכברים, חולדות ומיני חרקים שונים, ביניהם ג'וקים. כמובן שיכולתי לחוש בהתלהבותו של בשביס הצעיר מהפעם הראשונה מזה זמן מה שיצא את כותלי עיירתו עם חברו ונפגש עם הטבע המדהים ביופיו. תיאורי טבע ענוגים, כמעט פואטיים, שציערו אותי עד מאוד שאיני חלק מהמחזה אליו נחשף הסופר בימי ילדותו. טבע נרחב הכולל שדה פרחים, בעלי חיים רבגוניים, עצים ססגוניים ונהרות שהחשק לטבול בהם הוא רב לאין שיעור.
הייתי עדה לחיכוכי הדת שנוצרו בין אביו של בשביס, רב שכונתם, לבין בכורו, שמאס בדת וכונה אפיקורס, בעל כורחו, מפי אביו מולידו. שבר זה כה התעצם שלא נותר לבן אלא לעזוב את בית משפחתו ולהותירם בגפם.

ברצוני היה לטפוח על שכמו של בשביס הצעיר עצמו מכיוון שדמותו קסמה לי מאוד, דמות שסקרנותה לא ידעה גבול, סקרנות ללא תחתית, כל דבר בעולמנו זה גרם לו לחוסר מנוחה ולשאלת שאלות ללא הרף, חקרנות אשר נגעה בליבי מאוד, חקרנות שאינה מובנת בעולם הדתי ואינה מתקבלת בברכה כל עוד עניינה אינו מסתכם בקודש ודת. הוא היטיב לספר ולתאר את הסיפורים הכרוכים כאן לכדי צרור אחד שיוצר תמונה שלמה, מהימנה, של החיים בפולין בתחילת המאה וכלה בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה, כיצד המצב השתנה לרעה ובשביס הצעיר ובני משפחתו סבלו חרפת רעב. הסיפורים כתובים בכישרון סיפורי כה רב שאתה יכול להשגיח בכל פרט ופרט, בחדות וברגש. שום סיפור לא מותיר אותך אדיש. חלקם מנעימים את זמנך וחלקם מטלטלים, נוברים במעמקי נשמתך, דוקרים ופוצעים עד הופעתו של קילוח דם דמיוני, טורדים את מנוחתך הקלה .
סיפור שכזה, שמפליא לגרום לקורא אי נוחות רבה ובייחוד לי אישית, הנו הסיפור על הכובסת הקשישה שהיווה מבחינתי שיאו של הכרך. אישה באה בימים, מזדקנת ומקומטת שעד יומה האחרון לא תש רוחה וביצעה את עבודתה בדבקות יראת שמיים ועבודה קשה, עד שנפחה נשמתה. סיפור מצמרר ומעורר התפעלות מנחישותה של זו שרגלה האחת בקבר.

ספר מופלא שכל מי שאינו לוקח חלק בקריאתו מפסיד הפסד גדול! ניתן לקרוא סיפורים וספרים נפלאים שכתובים מנקודת מבט זרה, נקודת מבט של אלה שלא באמת נכחו בעת המאורעות ומביאים את הסיפור מנקודת מבט שלישית ואף רביעית, אך היופי הראשוני, הבתולי בספר זה שהוא, בעצם, מסמך תיעודי, אותנטי, ממקור ראשון. זכות הראשונים אינה ניתנת ללקיחה מבשביס ודומיו.

" כשקם אשר החלבן לרדת לפני התיבה, פרצו כל הגברים והנשים ביחד ביבבה. המילים " מי במים ומי באש, מי בחרב...מי ברעב" שיקפו את המציאות במלוא חריפותה. אפשר היה לחוש בעליל שההשגחה שומרת באמתחתה דבר מה איום."

-הביקורת מוקדשת למחשבות, בזכותו הכרתי את הספר!

אוטוביוגרפיה מרתקת של זינגר.
מגוון של סיפורים קצרים, חלקם מתרחשים בעיירה וחלקם בוורשה.
הסיפורים מעניינים, חלקם משעשעים, חלקם עצובים, אך הם אינם משאירים את הקורא אדיש.
לסיפורים חשיבות היסטורית רבה כיוון שהם מתארים את הווי החיים בשטאטל (העיירה היהודית) בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הווי חיים בן מאות שנים שנעלם מפני האדמה לאחר המלחמה.
משהו מהעונג והזרימה שבקריאה נעלם בגלל התרגום ולכן ארבעה כוכבים.
הספר מתאים לקריאה לנוער. זכה באחד הפרסים החשובים ביותר בארה"ב לספרות נוער.