סאטירה נוקבת על מצבה של המערכת החינוך הממלכתית העל-יסודית בעשור השלישי של שנות האלפיים. בקיצור, מורה ומחנך מנסה לסיים את יום העבודה ולצאת מבית הספר ולהגיע לאשתו, אבל שורה של אירועים בלתי מתוכננים, לגמרי שגרתיים ומאוד קיצוניים מותירה אותו עמוק בבית הספר, חבול, חולה, תשוש ומדוכא.
מה כבר יכול לקרות בבית הספר (פרטים על העלילה, למי שלא רוצה להיחשף לספוילרים)?
מורה אחר נתקע בשירותים ללא נייר טואלט; מורה נוסף בוכה בשירותים וזקוק לעזרה; רכזת חברתית שמנחיתה על המורה את המצב העגום שלה בכל הקשור לשעות ההתנדבות בקהילה של התלמידים; שיחה בלתי צפויה במשרדו של המנהל בגלל תלמיד שקיבל ציון נכשל; תלמידה מכיתת החינוך של המורה (הוא גם מחנך) שזקוקה לעזרה ועוד כמה דברים ששכחתי או שאין טעם להזכיר.
אם הספר מיועד למורים (גילוי נאות - אני מורה ומחנך, די דומה לכותב הספר) אז הם ימצאו הרבה נקודות הזדהות וחיבור לקווי העלילה, אבל (לדעתי) שום דבר שיחדש יותר מדי למי שכבר בעל וותק מסוים במערכת.
לאנשים שאינם מורים זה יכול להיות ספר טוב כדי להבהיר את עומק המשבר של המערכת, אבל גם פה אין חידוש - כל ערב בכל מהדורת חדשות יש כתבה על המשבר במערכת החינוך. אז הנה ספר במקום כתבה.
בסופו של דבר, זה ספר לא רע, קצר ומהודק.
הטורים של אלון ארד (הסופר) ב"הארץ" טובים יותר.

בחורה צעירה עוברת מנתניה לתל אביב, עובדת במלצרות, מתאהבת בגבר נשוי שמבוגר ממנה בערך ב-15 שנים ומפה זה הולך ומסתבך. קצת ספוילרים החל מפה, לא שזה ממש משנה בספר הזה.

היא נכנסת ממנו להיריון ולא רוצה לשמוע על הפלה. באותו זמן בערך גם אשתו החוקית של הגבר הנשוי נכנסת להיריון והוא חוזר אליה. הבחורה הצעירה יולדת את בנו, ועוברת לגור בחזרה עם הוריה בנתניה. בהמשך היא נכנסת לזוגיות עם גבר אחר, אך כל הזמן אהבתה לגבר הנשוי לא פוחתת. היא נישאת לגבר השני, ונולדת להם ילדה. אך הוא מרגיש שהיא לא אוהבת אותו, היא בוגדת בו ללא הפסקה, ובסוף הם מתגרשים (ביוזמתה). בסוף הספר היא חיה לבד, בתל אביב, ללא גברים, הרחק (יחסית) ממשפחתה. סוג של ניצחון וגדילה.

סיימתי את הספר, כי יש משהו מאוד מושך בכתיבה של אדווה בולה (הספר הקודם שלה, "בריכה עירונית", מעולה, לכן היה לי ברור שאקרא גם את זה). אבל לצד הכתיבה שלה, היו הרבה דברים בספר שלא אהבתי. בראש ובראשונה, הדמות הראשית הפאסיבית רוב הזמן, שאמנם מקבלת החלטה אמיצה להביא את הילד, אך נכנעת בפני משפחתה ובעלה, ומפצה על תחושת המחנק והמצוקה הרגשית שלה בכך שהיא שוכבת עם אחרים.
בנוסף, הרגשתי שהספר מנסה לסמן איזו רשימת מכולת של דברים "חשובים" שאמורים להופיע ברומן ישראלי בעת הזאת - מלחמה ברקע, רילוקיישן, תל אביב מול פריפריה, קצת דת מול חילוניות.
הרגשתי גם שכל הדמויות הגבריות בספר הן עלובות במתכוון, אוסף של שקרנים, אגואיסטים, אינטרסנטים, חסרי מעוף ורגישות. חשוב לומר (לשם ההוגנות) שגם הדמויות הנשיות לא יוצאות חלקות תחת האיזמל של בולה, אבל לפחות הן זוכות לעדנה בסוף הספר, לאיזו סלחנות גדולה יותר ומבט אוהד (אני מתכוון כמובן לבעלת בית הקפה והגיבורה, אבל גם אמה של הגיבורה ואחותה זוכות לזה). אולי הדמות הנשית היחידה שלא מקבלת את זה היא דמותה של החברה הטובה ביותר של הגיבורה, ואולי גם פה יש אמירה - גיבורה צעירה שמסיימת את הספר ללא חברות.
בסופו של דבר, אמנם לא אהבתי את הספר אבל אני שמח שקראתי וסיימתי אותו. אני מרגיש שהוא חשוב, גם אם אני לא יודע לגמרי להסביר לעצמי למה.

סיפורו של בחור מהציבור הדתי-לאומי שמתמודד עם כך שהוא הומו. הסיפור קופץ אחורה וקדימה בזמן, מאירוע לאירוע, אנקדוטה ועוד אחת - שנות הישיבה התיכונית, הצבא, הנישואים, ועוד כמה זמנים קטנים פה ושם.
יש פיוטיות בכתיבה ורגישות, אך דווקא בגלל הבחירה לקפוץ אחורה וקדימה בזמן אנחנו מהר מאוד יודעים איך הסיפור יתפתח ומה הולך לקרות. לכן, כל מה שנותר לספר להישען עליו זה ההזדהות שלנו עם דמות המספר ועם אשתו. עבורי זה לא היה מספיק. הרגשתי שהספר נמתח מדי, ארוך מדי ללא הצדקה.
ספר מאוד פיוטי ומאוד ישראלי. מי שאוהב את זה יהנה מאוד.

המספרת היא נערה בת 12 בניו-זילנד בשנות השמונים. אמה מתה לא מזמן ואביה מתאבל ושוקע באלכוהוליזם. במקביל, היא מתאהבת (לא בצורה רומנטית) במחנכת שלה בבית הספר, אך המחנכת רחוקה מלהיות מושלמת - היא רואה את הילדים מצד אחד (בניגוד למבוגרים רבים), אך מנצלת את האהבה שלהם לצרכים שלה, נוהגת במניפולטיביות ומנצלת את התמימות של ילדים כנגדם. הסיפור הולך ומסתבך, ומגיע לשיא עוצר נשימה. ספר נפלא, אחד הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. הרבה יותר מסתם ספר מתח. זה רומן התבגרות וחניכה, אך בו זמנית דמות החונכת היא בעייתית והתוצאות הרסניות. במקביל, גם על דמות המספרת לא בטוח שאפשר לסמוך כי האירועים קרו בעבר, הזיכרון אולי נחלש, ויש לה "חורים" בזיכרון.

חמישה סיפורים קצרים של צוויג. לא פסגת יצירתו, אבל עדיין טוב ומעניין. התמה החוזרת בסיפורים היא אהבת אדם, אהבת האנושות גם כשהיא לא במיטבה, רומנטיקה ואולי גם מעט קיטש.
סיפור ראשון (אדם בלתי נשכח) עוסק באדם שחי עם הכי מעט שאפשר, עוזר למי שצריך עזרה בכפר שבו הוא גר ולא דורש לעצמו אפילו קצת יותר מהמינימום הדרוש.

הסיפור השני (מסע הנדודים) עוסק באדם שחי בתקופת בית שני, ומחפש את עצמו, את המשמעות לחיים, את הישועה (וכל זה בתקופת ישו, כן?).

הסיפור השלישי (סמטת אור הירח) עוסק בדמותו של המספר שיורדת מאונייה בעיר בארגנטינה ומתחילה לשוטט בסמטאות, ומגיעה לבית בושת קטן בו נגלה בפניה מחזה מעורר רחמים, כעס ובושה שמערב גבר ואישה.

הסיפור הרביעי (שני בודדים) עוסק, כפי שמשתמע משמו, בשני אנשים בודדים שעובדים באותו מפעל. לשניהם יש פגמים גופניים והם סובלים מהצקות מצד החברה.

הסיפור האחרון (החתונה בליון) עוסק בקבוצת אנשים נידונים למוות בתקופת המהפכה הצרפתית, ובתוך הקבוצה גבר ואישה שהיו אמורים להינשא. מה המשמעות של אהבה מול הגורל הבלתי ניתן לשינוי והסופי? האם אפשר למצוא אושר כל כך קרוב למוות?

את צוויג תמיד כדאי לקרוא.

סיפורים קצרים שהם כמו חלקי פסיפס, ויחדיו הם יוצרים תמונה (לא מחמיאה) של השירות הצבאי באופן כללי, והשירות הצבאי בבסיס זיקים באופן יותר ספציפי. אני לא חושב שהספר יכול להיחשב בתור "רומן מסיפורים קצרים" כי הדמויות בסיפורים לא משיקות ולא חוזרות בסיפורים. לכל דמות (או דמויות) הסיפור שלה, שלהן. יחד עם זאת, גם אי אפשר לומר שהסיפורים מקבלים את העוצמה שלהם רק כשהם מאוגדים או נקראים יחדיו. כל סיפור פה עומד בפני עצמו ויכול היה להופיע בתור סיפור קצר בספר אחר.
הדמויות בסיפורים והעלילות מגוונות מאוד: רב צבאי, מפקדי כיתות צעירים, קצינה צעירה, מפקד הבסיס היוצא, נגדת מהאפסנאות ועוד. הסיפורים כולם מהודקים מאוד, כתובים בשפה רזה אך לא חסרת יופי. נהניתי לקרוא את הספר ונעצבתי לא פעם בגלל הדברים שעולים בו.
ספר טוב מאוד, ממליץ בחום.

וואו, איזה ספר מקסים! שלוש נובלות, אחת מהן ("עדן" - האמצעית והארוכה ביותר) היא מופת של אהבת אדם ואופטימיות, וגם השתיים האחרות מקסימות.
יש מעט קשר בין הדמויות בנובלות, אבל הקשר העמוק יותר הוא בחיפוש של הדמויות אחר משמעות, אחר חיבור אמיתי לבני אדם אחרים ולחיים בעלי ערך.
ממליץ על הספר הזה בכל פה.

מה יש לי, גבר בן 37, לחפש בספר על בני 18 שנכתב לפני 50 שנים? שאלה טובה, והתשובה - ג'ודי בלום. בלום היא סופרת מאוד מוכרת ונחשבת בארה"ב (אני לא יודע מה מעמדה בישראל בדיוק). הספר הכי ידוע שלה, והקודם שקראתי, הוא "אתה שם, אלוהים? זאת אני, מרגרט", שמספר על ילדה בת 12 ומתאר שנה אחת בחייה - כיתה ו'. אהבתי מאוד את "מרגרט" (דירגתי ב-4 כוכבים פה והסברתי בביקורת מדוע הוא נהדר, למי שמתעניין/ת), ולכן כשראיתי את הספר הזה בספרייה הדיגיטלית החלטתי לקרוא אותו. ואני ממש לא מצטער.

הספר הזה מתאר בערך שנה בחייה של נערה בת 18, מתחילת י"ב ועד רגע לפני שהיא עוזבת לקולג'. בהתאם לגילה של הגיבורה, הספר עוסק באהבה ראשונה, יחסי מין, יחסים עם ההורים, חברויות, מחשבות על העתיד ועוד. יש פן דידקטי בספר, בעיקר ביחס למין (לא אפרט כדי לא לעשות ספוילרים), אבל בלום יודעת לאזן את הדידקטיות עם מה שנכון לסיפור ולדמויות ולא להפוך מסופרת לפסיכולוגית או מחנכת.
ההחלטה שמקבלת בלום לגבי סוף הספר (בלי ספוילרים) היא אמיצה בעיני, ואשמח לשמוע מה חשבתם/ן על הסוף, אם תקראו אותו. אני מעריך אומץ באומנות ולכן לא יכול לכעוס עליה.
אם יש לכם/ן ילדים בגיל הנעורים המתקדם (16-18), או אם אתם בעצמכם מתעניינים ורוצים להיזכר איך זה להיות בגיל הזה - הספר הזה מאוד מומלץ.

שני סיפורים קצרים של צווייג. שניהם מאוד רלוונטיים לזמננו ואזורנו. בראשון ישנו חייל רוסי שנלחם בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה והצליח לברוח לשווייץ. הוא מתחנן בפני המקומיים שיעזרו לו לחזור לביתו אבל הם לא עושים דבר עבורו.

בשני, הארוך יותר, ישנו אזרח אוסטרי שברח עם אשתו לשווייץ כדי לא להתגייס אבל צו הגיוס שהוא מקבל בדואר משבש את התכניות שלהם.

אלה לא יצירות מופת, אבל סיפורים טובים, חזקים, עצובים מאוד ומעוררי-מחשבה, וכאמור לצערנו הם גם מאוד רלוונטיים אלינו כיום.