ביקורת ספרותית על איבדנו כל אשר יקר היה - על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי מאת אמנון לורד
ספר מעולה

---

כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה "על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי", זה בעיקר ספר היסטוריה. אבל שלא כמו רוב ספרי ההיסטוריה, הספר הזה מתחיל עם הסוף.

והסוף הוא בערך אביב 2000 כשכבר ברור לו למחבר אמנון לורד שתהליך השלום "אוסלו" היה בעצם טעות אחת איומה. עם זאת, הוא מבין שלא הכל מסכימים אתו. יש הסבורים שהמצב הבטחוני — מעשי הטרור היו במגמת עלייה מאז שהוחל ב"תהליך" — עוד ישתפר אם רק ניתן לתהליך להתקדם על המסלול המתוכנן.

אבל לצד אלה, לורד חש שבין תומכיו הבולטים של תהליך השלום יש שבטחון ישראל לא נמצא בדיוק בראש סדר העדיפויות אלא שמקומו נתפס על ידי מטרות אחרות: הרס תנועת ההתיישבות בעיו"ש, צדק היסטורי לעם הפלשטיני, ועד כדי חיסול המדינה היהודית.

ובין תומכי העמדות הקיצוניות הוא מזהה אנשי רוח שפעם העריץ ותנועה קיבוצית שגדל בה. לכן תהליך השלום גורם לו לעבור תהליך משלו בו הוא נודד פוליטית ממקורותיו בשמאל. והוא שם לעצמו כמטרה להסביר איך קרה שתנועה שפעם התמסרה ליישוב הארץ בכמה שיותר יהודים ובתש"ח עמדו אנשיה בחוד החנית, נהיתה עם השנים מנוכרת מכל הרעיון הציוני.

על זה הספר, ובקיצור נמרץ הנה הסברו. ראשית כל, הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר - מפ"ם - אורי אבנרי - ס. יזהר וכו' (מכאן ואילך אכתוב בקיצור "השמאל") התגייס למלחמת הקוממיות שלנו במידה רבה כי בריה"מ ("המולדת השנייה" כדברי מנהיג מפ"ם משה סנה) סברה שנצחון שלנו יהווה מכה לאימפריאליזם האנגלו-אמריקני. שנית, כשבריה"מ החליטה (תוך זמן קצר) שהיא כבר לא איתנו (ויחד עם בריה"מ שאר תנועות השמאל בעולם), נגרר לכיוון הזה גם השמאל הישראלי. שלישית, כשבריה"מ קרסה וכבר לא היה רלוונטי מה היא חושבת, זה בא מאוחר מדי בשביל השמאל הישראלי כי גדלו אצלה כבר כמה דורות שחונכו באופן שניתק אותם מהשורשים המסורתים של עם ישראל.

כמובן, בשאלות גדולות על הלכי רוח אצל קבוצות של בני אדם אין ולא יכולה להיות תשובה חד משמעית. עם זאת, לדעתי זה ספר כדאי גם למי שלא יסכים עם התיאוריה הכללית של אמנון לורד, כי יש לו הרבה דברים מעניינים לומר על ההשפעות על השמאל הישראלי של ציוני הדרך הגדולים: המדיניות האנטישמית של סטאלין בשנותיו האחרונות, תנועות הדקולוניזציה של העולם השלישי, מלחמת ששת הימים ומפגשינו עם ליבת ארץ ישראל התנ"כית, מלחמת יום הכיפורים, עליית בגין לשלטון.

שני הפרקים האחרונים סוטים קצת מהסדר ההיסטורי של שאר הספר ומוקדשים לשתי דמויות שנראות למחבר כחשובות במיוחד לעיצוב השמאל ואלה הסופר ס. יזהר, והפובליציסט אורי אבנרי.

הפרק על יזהר הוא למעשה ביקורת ספרותית על כמה מיצירותיו, בעיקר "ימי צקלג". לצערי לא קראתי אף אחד מהם אז די רפרפתי על הפרק הזה. (על הדרך למדתי של"ימי צקלג" מעל אלף עמודים כתובים בסיגנון של "זרם תודעה", מה שמפחית לאפס את הסיכוי שאי פעם אתפנה לקראו).

מה אשר לפרק על אורי אבנרי, אמנון לורד הוא אבנרולוג מוביל שכתב ספר (מוצלח לדעתי) על אבנרי, "רצח בין ידידים". הפרק חוזר לנושאים הבולטים מן הספר: זיקתו של אבנרי הצעיר לנאציזם, שני ספריו השונים כל כך זה מזה על מלחמת הקוממיות, והסיפור הבדיוני "זה קרה ב-1975", שלדעת אמנון לורד משמש מפתח להבנת מעמקי נשמתו של אבנרי, על מחטף פשיסטי של מדינת ישראל.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על איבדנו כל אשר יקר היה - על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי