ביקורת ספרותית על השארתי את הלב בבית מאת שלמה ינאי
ספר בסדר

---

"השארתי את הלב בבית" הוא ספרו האוטוביוגרפי של אלוף (מיל׳) שלמה ינאי, שנכתב בסיוע ענב שור־דיעי (הוצאת ידיעות ספרים, 2025). הספר מתאר את מסע חייו של ינאי מנער פנימיה בבני ברק, בנם של ניצולי שואה, לקצין בצה"ל (ובין היתר פיקד על פיקוד הדרום ואגף התכנון) ולמנכ"ל מצליח של חברות משגשגות והוא כולל בתוכו שורה של תובנות מעניינות על אחריות, פיקוד, ניהול ומנהיגות.

ינאי, קצין שריון מעוטר שלחם ונפצע במלחמה ב־73׳, כתב כי "במבט לאחור, אין לי כל ספק שההקרבה והמקצועיות של צוותי הטנקים, מפקדי המחלקות והפלוגות – הם אלה שניצחו את מלחמת יום הכיפורים" (עמ׳ 66). יש בכך מן הצדק. את ראשית שירותו החל ינאי, למורת רוחו, במשטרה הצבאית, כי נחשב לבן יחיד (אף שלא היה). את קורס מפקדי הכיתות עבר עם קורס מפקדי כיתות של חיל רגלים. "הגעתי לקורס מ"כים חי"ר כשאני בכושר טוב, עם התלהבות רבה. מבחינתי אני עכשיו חלק מהמערך הלוחם; לפחות לתקופה קצרה" (עמ׳ 31). בקורס קציני משטרה צבאית נחשף ינאי לתצוגת תכלית של חיל השריון. "חזרתי הביתה לסוף השבוע כשברור לי לגמרי לאן אני רוצה להגיע. ידעתי שאעשה כל מה שאפשר כדי לעבור מהמשטרה הצבאית לשריון" (עמ׳ 32). מנגד, כתב, "ידעתי גם שהסיכוי שיאשרו לי העברה נמוך עד לא קיים. בראש שמעתי את המשפטים שנזרקו לאוויר עוד בטירונות, "אף אחד לא יוצא ממשטרה צבאית", אבל הייתי נחוש" (עמ׳ 32).

ואכן, במשטרה הצבאית ניסו לשכנעו להישאר ואפילו שלחו אותו לקורס צניחה אבל כלום לא עזר. ינאי הצליח להגיע לראיון אצל ראש אכ"א דאז, אלוף הרצל שפיר שקבע כי הוא "מאשר לקצין לעבור לחיל השריון" (עמ׳ 37). התנאי היה שיחתום לשלוש שנות קבע נוספות. ינאי חתם ברצון. כצפוי מהחיל המרובע הזה, כתב, "תוכנית ההסבה לשריון שהוכנה לי היתה מסודרת, ארוכה ומפורטת ונפרסה על פני שנה שלמה" (עמ׳ 37). רק דבר אחד לא טרח ינאי לעשות, וזה לספר לאביו ניצול השואה שעבר לשריון. במהלך ההכשרה הוצב במשך כחודשיים בסדנת החימוש הכיסית בג׳וליס. "לאחר מלחמת יום כיפור קיבלתי את אות המופת, בין השאר גם על גילוי יכולת טכנית בקרב. אין לי ספק כי זכיתי ביכולת זו גם בזכות עבודתי הצמודה עם אנשי החימוש בג׳וליס" (עמ׳ 39). לדבריו, "קשה ומסובך לפקד על צוות טנק, להשתלט על מערכת עתירת טכנולוגיה ובמקביל לשמור על אוריינטציה מרחבית טובה בין השטח ובין שתי מערכות הייחוס של הטנק – הצריח והטובה" (עמ׳ 39). למרות הקשיים, כתב, "סיימתי את הקורס בגאווה ובסיפוק השמורים לרגעים שבהם אתה יודע שאתה במקום הנכון" (עמ׳ 40).

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, כתב, זיהה מטוסי קרב שתקפו את המחנה שבו שהה. "התקשיתי להאמין למה שעיני רואות – הרי לא ייתכן שמטוס קרב מצרי יצליח בכלל להגיע למרכז סיני. אירוע כזה לא יכול להתרחש" (עמ׳ 45). ינאי הוצב כמפקד טנק בגדוד 198 שעליו פיקד סא"ל עמיר יפה. "6 באוקטובר 1973, בתחילת המלחמה, כשעוד נסענו בצדי הכביש לכיוון תעלת סואץ, חלף מולי על הכביש ג׳יפ מ"צ. זיהיתי את הקצין בג׳יפ והוא זיהה אותי – היינו יחד בקורס הקצינים של המשטרה הצבאית. נופפנו אחד לשני לשלום, אני בצריח הטנק והוא בג׳יפ. זאת היתה סגירת המעגל הסופית עם המשטרה הצבאית" (עמ׳ 37). בטרם המלחמה, למד ינאי בקורס קציני שריון על "הלם השריון", כלומר על הרגע שבו כוחות החי"ר של האויב נפוצים לכל עבר למראה הטנקים הישראלים המסתערים. "בתום ההיתקלות הראשונה שלי באויב, הרגשתי שהלם השריון הוא בעיקר שלנו. המצרים, שירו עלינו עם האר־פי־ג׳י מטווח קצר מאוד, כנראה לא היו בשיעור הזה ולא שמעו על המושג" (עמ׳ 49).

"בלילה פתחנו טרנזיסטור והאזנו לקול ישראל שדיווח על קרבות עזים בגזרה, ועל כוחותינו שנלחמים ובולמים את הצבא המצרי. לא דיווחו שצה"ל נסוג מהתעלה , שאיבדנו חיילים רבים, שהעולם עומד להיחרב" (עמ׳ 51). לאחר מלחמת ששת הימים, כתב, חיקו קומיקאים ישראלים את שידורי תחנת הרדיו המצרית "קול הרעם מקהיר", ששדריה סיפרו במלחמה סיפורי בדיות על ניצחונות אדירים של צבא מצרים, בשעה שהיה ברור שהתוצאות בשדות הקרב היו שונות בתכלית. והנה במלחמה הזו, קבע בצער, "החלפנו תפקידים" (עמ׳ 51). ב־8 באוקטובר לקח גדודו חלק בהתקפת הנגד המפורסמת. "התקדמנו מערבה, תפסנו עמדות ירי בשטח מישורי ופתוח, חשופים לגמרי, וירינו על מטרות בטווח רחוק שזיהינו בקרבת התעלה; הטען־קשר מטעין פגזים במהירות, אני מצודד צריח לכיוון המטרה והתותחן יורה" (עמ׳ 52). אמנם, הודה, "היינו צוות שלא הכיר איש את רעהו ולא התאמנו יחד קודם, אבל הפקודות בטנק ברורות, וכל אחד מאיתנו ידע את תפקידו. עבדנו כצוות מתואם. האחידות והמקצועיות של השריון הוכיחה את עצמה ותהיה למכפיל כוח במלחמה" (עמ׳ 52).

ינאי נפצע בקרב מרסיסי טיל סאגר שפגע בטנק, אך סירב להתאשפז וכעבור יומיים כבר שב לגדוד. בקרב שריון מצא עצמו הגדוד ביחסי כוחות של 13 טנקים אל מול חטיבה מצרית שמנתה כ־60 טנקים. "הפעם, למרות יחסי הכוחות, היינו ערוכים היטב ובעמדות טובות. זו היתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שהרגשתי שאנחנו פועלים כמו שלמדנו באימונים" (עמ׳ 64). לדבריו "עלינו וירדנו מעמדות הירי, החלפנו עמדות כדי לא להיפגע מאש הטנקים של האויב שבדיוק כמונו חיפש מטרות לירי" (עמ׳ 64). הגדוד צלח את התעלה והמשיך להילחם. "הצנחנים שחצו את את התעלה ראשונים, נלחמו והרחיבו אחיזתם בשטח החיץ החקלאי שהיה כבר בשליטתנו. פה ושם ראינו טנקים מצרים שרופים, עדות לקרבות מהימים הקודמים. המשימה שקיבלנו היתה לצאת מאזור החיץ מערבה לשטח המדברי ולכבוש מתחם שנקרא במפות הקוד "צח". לא היינו צריכים לעצור להתארגנות, בלילה שלפני הצליחה השלמנו כל מה שהיה חסר. הגדוד היה כשיר להמשיך בלחימה ברציפות" (עמ׳ 69). בהתאם לכך, כתב, "יצאנו לפשיטה על סוללת טילי קרקע-אוויר" (עמ׳ 69). בעת שהגדוד הסתער על הסוללה נורה לעברם טיל ס־א־2. עמוד חשמל, כפי שתיאר זאת, שלא נועד למטרות קרקע. עד מהרה, סיפר, היו טנקי הגדוד "במחפורות הסוללה יורים ומשמידים את המשגרים ואת המכ"ם שבמרכז הסוללה" (עמ׳ 70).

באחד מימי המלחמה, סיפר, "עמיר המג"ד קרא לנו לרדת מהטנקים ולהצטרף אליו. הוא פתח חבילה שהגיעה אליו מהקיבוץ וכיבד אותנו בעוגות ועוגיות" (עמ׳ 66). ינאי כתב שהוא זוכר את הרגע הזה, "דווקא את הרגע הזה, הקטן, הנורמלי, שעמיר המג"ד יושב ליד זחל הטנק שלו על ארגז תחמושת" (עמ׳ 66). ומסביב למג"ד כל מפקדי הטנקים בגדוד יושבים ואוכלים "עוגיות שנאפו באהבה ודאגה בידי אמהות מקיבוץ מעוז חיים, כרגע של אנושיות ואחוות לוחמים" (עמ׳ 67). רק מי שלחם במלחמה קשה יבין למה דווקא הרגע זה נצרב בזיכרונו של ינאי. בהמשך הקרבות נפצע ינאי שוב, הפעם קשה. אביו, ניצול השואה המבוגר ביקר אותו בבית החולים. כשנשאל האב מאוחר יותר באותו יום איך הרגיש כשראה את בנו הפצוע השיב כי אינו יודע, "השארתי את הלב בבית" (עמ׳ 82). ומכאן שם הספר.

לאחר המלחמה השתקם ושב לשרת כמפקד פלוגה וגדוד ופיקד על הכשרות לוחמי שריון וקציני שריון. "אחרי המלחמה, בשל אילוצי הגדלת הכוח בזמן קצר, לא היה זמן להכשרה מעמיקה ויסודית כפי שאני עברתי. הכל התנהל בקצב מהיר יותר ובהיקפים גדולים יותר. הפגיעה המקצועית תישאר איתנו לזמן רב" (עמ׳ 100). בכל זאת, הוא חיפש בינות המפקדים שהכשיר את הקצינים צעירים ששואלים בקשר, "רות, היישר. האם עוד משהו?" (עמ׳ 100). לדבריו, כשמצא כאלו הקפיד לזכור את שמם. "אם עוד פעם נהיה במצב חירום, את אלה ארצה שיהיו בטנקים של לצדי" (עמ׳ 100). מי שלחם ב"מלחמת חרבות ברזל" יודע עד כמה צדק בקביעה זו.

כשהיה מג"ד בחטיבה 500 "חטיבה 35 של הצנחנים נפרסה לאימון חורף במרחב המיתלה, והגדוד שבפיקודי הוכפף לאימוני הצנחנים שיסתיימו בתרגיל חטיבתי גדול ומורכב" (עמ׳ 106). מח"ט הצנחנים, אל"ם אמנון ליפקין־שחק (לימים הרמטכ"ל) הורה לו: "ינאי, בשלב ההבקעה, תפקידך לתת חיפוי מקסימלי, ירי מכל הכלים ובכל העוצמה" (עמ׳ 106). כשינאי העיר שהקצבת התחמושת לא תספיק לכך, הרגיע אותו ליפקין ואמר כי "תחמושת זאת בעיה שלי, לא שלך" (עמ׳ 107). ואכן כפי שסוכם, סיפר, "הגדוד שלי נכנס לעמדות והתחלנו יורים כמו שסיכמתי עם אמנון, בכל הכוח, עם כל הטנקים, עם חיפוי מסיבי של פגזים וירי מקלעים רצוף. סיימתי את התרגיל בתחושה טובה. אמנון שיבח את הגדוד וציינתי לעצמי בסיפוק – עוד תרגיל מוצלח הסתיים" (עמ׳ 107). אבל בתחקיר התברר שהרמטכ"ל, רפול, חשב אחרת. לאחר שינאי סיים להסביר "שהגדוד נתן חיפוי וסיוע באש מסיבית ככל שיכולנו, כדי לצמצם את מגרעות ומגבלות ההתקפה ביום, שתוכננה במקור ללילה" (עמ׳ 107), שאל אותו בתוכחה רפול: "מה זאת ההפקרות הזאת? מי לימד אותך לבזבז תחמושת בכמויות כאלה?" (עמ׳ 107). ינאי עמד נבוך אך ליפקין־שחק מיהר להתערב ולומר: "הרמטכ"ל, זאת היתה הוראה שלי, חשבתי שזה מה שנכון לעשות בנסיבות שהיו" (עמ׳ 107). הרמטכ"ל ירד ממנו. "כבר אז הבנתי שאמנון הוא מפקד מיוחד, מזן אחר, איש משכמו ומעלה" (עמ׳ 107). כשישרת חתחתיו כאלוף וליפקין־שחק רמטכ"ל, כתב, ייווכח בכך אף יותר.

אירוע בולט אחר שאירע בעת ששימש כמג"ד היה מבצע "ברבור צחור" כנגד יעדי אש"ף בלבנון שהיה מבצע חריג מאוד במורשת הקרב של צה"ל. "הרעיון המבצעי היה להעלות שני טנקים עלי שתי נחתות, להפליג איתן קרוב לחוף בביירות – הנחתות יפתחו את דלתות הנחיתה והטנקים יירו מתוך הנחתות את המטרות בחוף" (עמ׳ 109). היעדים היו מבנים ששימש ואת הכוח הימי של הפת"ח. ואכן עם ההגעה לנקודה המתאימה, כ־400 מטרים מהחוף, דלתות הנחתות נפתחו וצוותי הטנקים נערכו לירי. "די מהר זיהיתי את המטרות שאיתרנו בסיור המקדים ונתתי פקודת אש לטנקים" (עמ׳ 111). הרעיון היה לבצע ירי מהיר של 30 פגזים מכל טנק ולהסתלק במהירות לפני שהאויב יספיק להתעשת ולהגיב. ״היתרון הגדול של ירי. טנק היה הדיוק בפגיעה ועוצמת האש. הצוותים עבדו ביעילות ובמקצועיות, אך להפתעתנו התגובה לירי מהצד הלבנוני לא איחרה לבוא, והייתה מהירה משחשבנו; תוך זמן קצר, בעוד אנו יורים, חטפנו אש מתותחי נ"מ 4x23 מ"מ. ארבעה קנים שיורקים פגזים בקצב רצחני" (עמ׳ 111). ינאי כתב כי הוא ואנשיו המשיכו לירות, "פוגעים במטרות אך במקביל נמצאים תחת האש" (עמ׳ 111). לבסוף, הוא זיהה את מקור הירי וכמה פגזים שירו הטנקים לעברו "השתיקו אותו" (עמ׳ 112). הרמטכ"ל, רפול, שיבח את ינאי על הביצוע.

ינאי (שנעזר בענב שור־דיעי) הוציא מתחת ידו ספר חכם ומעניין על מסלול צבאי ועסקי לא שגרתי. ניתן להתרשם מאופיו של ינאי דווקא מאירוע קטן, זניח לכאורה שאירע בעת שכיהן כמג"ד בסיני. "ב־1978 נחתם הסכם השלום עם מצרים. הצבא פינה את סיני בשלבים. נערכנו לפינוי הגדוד שישב אז בצומת פרקר, ועברנו למחנה אוהלים בבקעת הירדן. לפני שיצאנו הכנתי שלט גדול בעברית ובאנגלית: "לא נסוגונו, ויתרנו למען השלום" והצבתי את השלט בצומת פרקר. לא היה אפשר שלא להבחין בו" (עמ׳ 113). כאמור, ספר מעניין של איש מעניין.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על השארתי את הלב בבית