ביקורת ספרותית על שלא לדבר על הכלב (מהדורה מחודשת) - או כיצד הצלחנו למצוא את גזע הציפורים של ההגמון למרות הכל - נוסעי הזמן מאוקספורד #2 מאת קוני ויליס
ספר מעולה

---

כשמדריך הקורס שאל אותנו "נו, אז מה עשיתם בחופש?", אחד אמר: "הייתי בים", השני אמר "יצאתי עם חברים", ואני כמעט, כמעט אמרתי: "חזרתי בזמן לאנגליה של המאה ה-19 וחיפשתי את גזע הציפורים של ההגמון", כי ככה קוני ויליס גרמה לי להרגיש.

-

ליידי שארפנל החליטה לבנות מחדש את קתדרלת קובנטרי, שנהרסה בהפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה. לשם כך היא מגייסת את טובי ההיסטוריונים והנוסעים בזמן, במטרה לאתר ולהחזיר פריט אחד ויחיד: גזע הציפורים של ההגמון - חפץ שערער את עולמה של טוסי, סבתא רבתא-רבתא שלה. וגם כי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

אלא שמשהו מוזר קורה. כל ניסיון להתחקות אחר גורלו של גזע הציפורים מוביל לשנת 1940 - ללילה שבו הפצצות גרמניות החריבו את קתדרלת קובנטרי, כשגזע הציפורים בתוכה. מרגע זה, כבר אין לו זכר. המסקנה המתבקשת היא שגזע הציפורים נהרס בפיצוץ, אבל בחפירות ובהריסות של הקתדרלה אין שום שאריות שלו. גרוע מזה, אף אחד לא מצליח להגיע לרגע המדויק של ההפצצה כדי לבדוק אם היה שם במהלכה.

זה נקרא "צרימה", וזה בעצם מנגנון ההגנה של מכונת הזמן. זה מה שקורה כשהמכונה מזהה סכנה לשיבוש אירוע היסטורי מהותי שישפיע על העתיד. במקרים כאלה, היא לא מאפשרת גישה ישירה. כל ניסיון להגיע לאירוע כזה יוביל לשיבוש בשיגור: הנוסע יגיע מאוחר מדי, רחוק מדי, או פשוט לא יגיע בכלל.

המקור לצרימה אינו ידוע.

נד הנרי מחפש בהריסות קתדרלת קובנטרי יום לאחר ההפצצות, הכי קרוב שהם הצליחו להגיע, כשהוא מתחיל לסבול מסחרחורת זמן, כמו ג'טלג, בגלל נסיעות מרובות בזמן. הוא נשלח לאנגליה הוויקטוריאנית כדי לתקן טעות שעשתה עמיתתו לעבודה, וריטי, ומהר מאוד מגלה שיכול להיות שרק החמיר את המצב.

כעת רצף המרחב-זמן בסכנה אמיתית - הרשת (מכונת הזמן) לא נפתחת, נוסעים בזמן נתקעים בהיסטוריה והצרימות נעשות משמעותיות יותר ויותר. לנד ווריטי המון שאלות לענות עליהם בעצמם, וכדאי שיעשו את זה מהר: מיהו מר ק' המסתורי שטוסי צריכה להתחתן איתו? מה גורם לצרימה ב-1940? ואולי השאלה הכי חשובה מכולן,

מה קרה לגזע הציפורים של ההגמון?

-

הסיפור הוא מושלם. קראתי ולא הרגשתי שיש בו אפילו פרק אחד מיותר או קצוות לא סגורים. בכתיבה אלגנטית, שופעת הומור ותחכום, ויליס שוזרת מותחן מרתק, צוללת עמוק אל לב אנגליה הוויקטוריאנית ולוקחת אותנו איתה.

הדמויות משנת 1888 הן מוקצנות באופן כמעט קריקטורי - למשל גברת מרינג לא סתם היסטרית, היא סופר-היסטרית. וטוסי לא סתם מפונקת, היא סופר-מפונקת. ולמרות שלא היו עמוקות במיוחד, הן שירתו היטב את הטון הקומי והקליל של הסיפור. דווקא בגלל שנד ווריטי לא היו דמויות מוקצנות, זה היה משעשע לקרוא על הדינמיקה ביניהם לבין שאר הדמויות משנת 1888.

מערכת היחסים בין נד לוריטי לא הרגישה כפויה, על אף שהייתה כזאת. נד אמנם נשלח לנוח ב-1888, אך לא לפני שיעזור לוריטי לתקן את הטעות שעשתה. אבל כמו באפקט התיקון המזיק: הם מנסים לתקן טעות אחת, אך התיקון עצמו יוצר בעיות חדשות, לעתים אפילו חמורות יותר מהבעיה המקורית. התוצאה היא עלילה מורכבת ורבת שכבות שמחזיקה את הקורא במתח לאורך כל הסיפור.

בין כל המבטים החשאיים שהם מחליפים של "oh, we FUCKED UP" והמזימות שהם רוקמים בחדרו של נד באמצע הלילה, כמעט מבלי לשים לב, פורחים בעדינות ניצנים של חיבה ותשוקה אמיתית.

היחסים בין נד לוריטי אינם מהסוג המיושן של "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", וגם לא מהסוג הפרוגרסיבי של "אישה חזקה שלא זקוקה לאף אחד, בטח לא לגבר". הם לא נעים כשאחד מוביל והשני משתרך מאחור - אלא פועלים יחד, בהרמוניה דינמית, כמו גוף אחד. וכשסופר לא מתאמץ להוכיח שהגיבורה הראשית היא "אישה חזקה", והגיבור לא מתפעל מיכולותיה (כאילו אישה חזקה היא תופעה נדירה) - אז, תאמינו או לא, יכולה לצמוח אהבה טהורה ואמיתית שיורה לי זיקוקים בבטן מרוב התרגשות.

"שלא לדבר על הכלב" הרחיב לי את הלב. לא נכנסו אליו כל כך הרבה דמויות מאז שהייתי בת שש-עשרה וקראתי את שיר של אש ושל קרח. וזה לא אומר שהספר דומה לשיר של אש ושל קרח, או שיש בו המון דמויות כמו ששאש"ק, זה פשוט שכל דמות שם היא כל כך צבעונית וייחודית בדרכה, שברגע שהכרתי אותן, לא רציתי שיעזבו. אפילו הכלב.

במיוחד הכלב.

5/5.

» ביקורות נוספות של Storm
» ביקורות נוספות על שלא לדבר על הכלב (מהדורה מחודשת) - או כיצד הצלחנו למצוא את גזע הציפורים של ההגמון למרות הכל - נוסעי הזמן מאוקספורד #2