בעיירה קטנה בשם בדוי, גרים נאג', אשתו ושלוש בנותיהם. הסיפור מסופר מפי הבת הקטנה, שמתארת איך ההורים נפגשו בעיירה אחרי שמשפחותיהם שעלו מעירק שוכנו בה כשהייתה עוד מחנה אוהלים. איך התפתח המקום אבל המצוקה נשארה, איך אבא שלה נהיה צבעי ואמא שלה מזכירה בבית ספר, וכמה צעקות היו בבית.
יום אחד אביה זכה בלוטו והם עברו לדירה חדשה, וכמו שאתם מתארים לעצמיכים, הקשיים לא נעלמו, הם רק שינו צורה.
בחצי השני של הספר, הגיבורה כבר בוגרת, היא כותבת במקומון, ועזבה את בית הוריה, כמו אחיותיה הגדולות, אם כי בנסיבות אחרות. ואז אביה חולה בסרטן והיא חוזרת כדי לטפל בו. החלק הזה של הסיפור כבר מובא בקול בוגר והרבה יותר מפוכח, אם כי נשתמרה בו האהבה לבית הוריה ולאופן בו גדלה.
זה סיפור מאוד ישראלי ומאוד לא אשכנזי. נקרא שטף ועושה קווץ' בלב, כי תורת הכתיבה עושה את הכול ליותר קרוב ואישי, כאילו חברה מספרת לי.
ובנוסף, יש בו גם חמלה וגם ביקורת.
תודה יערה, על שהכנסת אותנו לסיפור שלך.
ממליצה לכם גם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
