אוהבת רומנים משפחתיים ובפרט כשהם בשילוב סיפור אותנטי מרגש המבוסס על סיפור אמיתי
שנוגע ללב , של עליה הגירה וחבלי קליטה המביאים עימם פערי מנטליות של תרבויות ובפרט של
שנות ה80 , השנים האהובות עלי שגורמות לי התרפקות של נוסטלגיה , הווי והומור התקופה ,
כך הוא בדיוק ספר ביכוריה של <mark>יערה יעקב</mark> : לוטו טוטו קסטות יחזקאל שקראתי בנשימה אחת .
כשהכתיבה קלילה זורמת לא מתיפיפת ובגובה העיניים , ויחד ע

<mark>יערה יעקב</mark> פורשת ילדות וחיים של עוני ודלות, של מצוקות משפחתיות ושל הורים בעלי אופי קשה. אפשר להתווכח על האיכות הספרותית של הספר, זה לא העניין כאן, אבל מצאתי את הקול שלה אותנטי, אמיתי, בלתי מעושה, בלתי מתייפייף.
זו לא ספרות גדולה, אבל זו ספרות נוקבת, אמיתית.

בעיירה קטנה בשם בדוי, גרים נאג', אשתו ושלוש בנותיהם. הסיפור מסופר מפי הבת הקטנה, שמתארת איך ההורים נפגשו בעיירה אחרי שמשפחותיהם שעלו מעירק שוכנו בה כשהייתה עוד מחנה אוהלים. איך התפתח המקום אבל המצוקה נשארה, איך אבא שלה נהיה צבעי ואמא שלה מזכירה בבית ספר, וכמה צעקות היו בבית.
יום אחד אביה זכה בלוטו והם עברו לדירה חדשה, וכמו שאתם מתארים לעצמיכים, הקשיים לא נעלמו, הם רק שינו צורה.
בחצי השני של הספר

זהו ספר על משפחה שעלתה מעירק בשנים המוקדמות של המדינה. מראה את התנהלות המשפחה של זוג ו 3 בנות כשאב המשפחה קובע את הטון והאמא עושה הכל כדי להימנע ממריבות. המוטיב שחוזר ללא הרף: אבא עצבני. חיי המשפחה היומיומיים דחוסים בספר כמו יומן מלא תוכן מפורט הנקרא במהירות רבה ודי מלחיץ.