מיכאלידיס התברך בכישרון לספר סיפור פתלתל בצורה פשוטה וברורה. מצד אחד הסיפור שלו עובר תהפוכות ומלא בתפניות מפתיעות. מצד שני - הכתיבה קולחת, בשפה פשוטה ולא מתחכמת, ולכן קל מאד לקרוא ולהתמכר לספר.
האמת שפשוט "בלעתי" אותו תוך שלשה ימים.
קורטוב של אמריקאיות עם עשירי עולם ושחקנית מפורסמת, מתבודדים באי אקזוטי בים התיכון - אפילו מיכאלידס מודה שזה נראה כמו העתק של סיפורי אגתה כריסטי. ועם זאת הוא מצליח לתת לסיפור שלו את התפניות שלו, לפי סיגנונו שלו.
אז עלילה מענינת, קופצנית ומפתיעה בשילוב שפה קולחת הופכת את הספר לארבעה כוכבים.

סיפרו האחרון של מיכאלידס לטעמי טוב דווקא בגלל הדרך ולא בגלל התוצאה.
זה בדיוק ההפך מ"המטופלת השקטה" שהצטיין דווקא בסיום שלו ובאופן פתירת התעלומה.
האופן בו פערנו את הפה שלנו בתדהמה בסוף "המטופלת השקטה" ממש לא חזר על עצמו פה
למעשה פיתרון התעלומה כאן כלל לא הותיר רושם כמו תהליך הקריאה עצמו.
הספר הנ"ל לטעמי קריא ביותר, מרתק, מלא תהפוכות וראוי בהחלט לקריאה בגלל האופן שבו הדברים מובאים אלינו .
אליוט , דמות המספר, פורש בפנינו את סיפורו בצורה שלא ניתן להוריד כמעט את הספר מהידיים.
הסוף לא כל כך עניין אותי כמו לשמוע עוד ועוד את הסיפור.
ומה זה אם לא ההגדרה למספר סיפורים איכותי?

אז ברגע שאתם משחררים את הראש מהניסיון לפתור את התעלומה ופשוט מתמסרים לדרך נהנים מהספר הזה הרבה יותר!
ברוב ספרי המתח אין את היתרון הזה, שם תמיד העלילה היא הספר והספר הוא העלילה.
כאן באופן די נדיר לספרי מתח יש דמות מספר באמת כובשת ואופן הצגת הדברים בהחלט ייחודי ושווה קריאה.

הסופר הוכיח את עצמו כמי שאינו סופר של ספר אחד (וכאכלן ראשים כרוני בפסיכולוגיה). מותחן מעולה- לא עמוק מידי, לא טראש. לחובבי הז'אנר. לדעתי יותר טוב אפילו מהמטופלת השקטה

ספר מותח שיש בו מרכיבים לכתיבת סיפור טוב,אהבה,בגידות,קנאה.הסופר כותב כאילו הוא חלק מהעלילה,התחלה טרחנית מעט, אפשר לקרוא.

כששמעתי שיוצא ספר חדש של אלכס מיכאלידס התרגשתי מאוד וציפיתי בכליון עיניים ועוד באותו יום שנחת בחנויות כבר היה בידיי עותק חם ישר מהתנור. הספר הראשון שלו "המטופלת השקטה" הוא אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי בחיי, ואני קורא המון. את הספר השני "הבתולות" פחות אהבתי, אבל עדיין זכרתי לו חסד נעורים. הפעם, הספר תפס אותי מהמילה הראשונה ונשאבתי ישר לעלילה. קודם כל, שמחתי לגלות שהעלילה מובאת בגוף ראשון, בדיוק כמו ב"מטופלת השקטה" ולא בגוף שלישי כמו ב"הבתולות". העלילה מסופרת מפיו של מחזאי ולכן מובאת בחמש מערכות. הטוויסטים מגיעים אחד אחרי השני ללא הפסקה. אני מודה שלפעמים העלילה הרגישה לי כמו טלנובלה זולה, אך עם זאת ממכרת שאתה פשוט לא רוצה שתיגמר ולכן האטתי את קצב הקריאה לקראת הסוף וניסיתי למשוך כמה שיותר. לאלכס יש כישרון נדיר לאבחנות מדויקות בנוגע לנפש האדם וזו פעם ראשונה שמצאתי את עצמי ממרקר משפט (בספר הדיגיטלי כמובן). אהבתי גם את הקריצות לשני הספרים הקודמים שלו. ועכשיו למה שלא אהבתי- הצלחתי לגלות את זהות הרוצח/ת כבר באמצע הספר וכ"כ קיוויתי שאתבדה אבל לצערי זה לא קרה וזה עיצבן אותי ממש. למה? תקראו ותגלו.
לסיכום, למרות הטוויסט המעצבן בסוף ולמרות ש"המטופלת השקטה" הוא עדיין הכי טוב, נהניתי מאוד ואני כבר לא יכול לחכות לספר הרביעי שלו.
מומלץ בחום רב מאוד!!!!!

״רוחות הזעם״-אלכס מיכאלידס

הוצאת ידיעות אחרונות, פן
312 דף

הסופר, אליוט צ׳ייס, מחזאי שמספר את קורותיו כהקדמה, על היותו ילד נטוש ומוזנח ע״י הורים אלכוהוליסטים, אמא ואבא שמזלזלים/צוחקים/מלאי בוז כלפיו והוא משאיר הכל מאחוריו, כולל שמו ומתקבל כמחזאי המואר בזרקורים, הוא גם היה בן זוגה/משרת של ברברה וסט, סופרת מפורסמת שאת ספריה לומדים בבתי הספר.
הוא מתחיל לספר על קורות לנה פראר, כוכבת קולנוע מתבודדת ומפורסמת, אלמנה (וטוב שכך), תמיד מזמינה את חבריה בחג הפסחא, לאי הפרטי שלה ביוון, שאותו קיבלה מתנה מבעלה המנוח. שם האי: אאורה, על שם אלה יווניה.
לאי הגיע גם ליאו, הבן של לנה בן ה-17 שיודע מה הוא רוצה להיות, ג׳ייסון הבעל החדש של לנה, המגלומן ועוכר השמחות, שאליוט לא סבל (וזה היה הדדי), קייט השחקנית הוולגרית והשיכורה תמידית שלנה והיא הכירו במסגרת עבודתן כשחקניות, אגתי שהיה המטפלת של ליאו ועכשיו מתפקדת כמנהלת משק הבית, ניקוס האלמן שמתחזק את הבית והאי וגר בבדידות במשך השנה וכמובן אליוט צ׳ייס המספר.
כל אלו תחת קורת גג אחת באי מלא רוחות עזות ורוחות זעם.

מזכיר סיפור של אגתה כריסטי וכבר זה לטעמי…..

לכולם יש כוונות לא טובות, לכולם יש מה להסתיר. זה נהיה מותח מרגע לרגע ואי אפשר להפסיק לקרוא.
סיימתי תוך יום מבלי לעצור, עד כדי כך הספר מהנה ומותח.
השליש האחרון מלא טוויסטים על טוויסטים וכל מה שחשבתי, התהפך לכיוונים אחרים.
מאד מומלץ!!!!!!!!

מאוד רדוד עלילה לא מעניינת מרבה בתיאורים לא הכרחיים השיטה שלו לפנות לקורא ולשתף אותו בכתיבה לא מעניינת ולטעמי פוגמת , אין מה להשוות לשני ספריו הקודמים שהיו מרתקים .בקיצור הופתעתי והתאכזבתי .