ביקורת ספרותית על שיעורים בפיתוח קול מאת דורית רביניאן
ספר מעולה

---

אחחחח דורית רביניאן, איך את יודעת להעיף את הקוראים שלך למעלה, גבוה גבוה, בכל ספר, וכל פעם מחדש. הולכת על הגבול, מזגזגת בין לבין, ואותי השארת עם אויר כלוא בבית החזה, מחכה לצעד הבא שלך, לראות לאן תוליכי אותי. אבל אני שבויה של הכתיבה שלך, אלך אחרייך, ותמיד אקרא כל מילה שתכתבי. יש לנו ספרות מקור משובחת, ולטעמי את מהסופרות הבאמת טובות שלנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון, שקראתי לו החלק הסיפורי, מתפרש על פני 68 עמודים, נגמר לי יותר מדי מהר. נשארתי עם הלשון בחוץ, ועם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, ובעיקר תסכול. איך ככה נגמר?
ואז התחלתי את החלק השני, לא ממש הבנתי איך זה מתחבר לחלק הקודם, משהו הרגיש לי לא טבעי בחיבור.

אבל אז,

פתאום הבנתי עד כמה רביניאן היא לא רק סופרת מוכשרת, היא גם נהגה בחוכמה איך שבנתה את הסיפור. והחלק השני שהוא ממואר, מהדהד לכל אורכו את החלק הראשון של הספר. לא הבנתי מיד שהחלק הראשון הוא רק הקדימון לדבר האמיתי , תרתי משמע. ואז, כל מילה קיבלה משמעות אחרת, בהירה יותר, ותפסה את מקומה המדויק.

בחלק הראשון כותבת רביניאן על אח ואחות, על מערכת יחסים קרובה, היה מי שחשב שקרובה מדי, וסביב זה נוצר עניין ודבר כשהאח שכב בבית חולים, מתנדנד בין עולם החיים ועולם המוות. וזה הרגע בו האחות מבינה שהצלת אחיה תלויה במידה רבה בה עצמה.

בחלק הממואר, עיקר הסיפור הם שבעה חודשים בחיי הסופרת, כשהיתה פעוטה בת שלוש וחצי, ובשבעת החודשים האלו נולד לה אח קטן, שגם הספיק למות בפרק זמן הזה. וזו ליבת הסיפור, וכל מה שקרה מאז הם כמו קצוות חוטים אשר יצאו מהגליל המרכזי הזה, והם אלו שתפרו את הסיפור המשפחתי אחרי האירוע המכונן הזה שעיצב את המשפחה, ובמיוחד את זו של הילדה הקטנה שהיתה - למה שהפכה להיות היום.

ילדה קטנה שהתהלכה בעולם עם רגש אשמה שעם השנים הלך וגדל, ואני מאמינה שכתיבת הספר הזה (שנגנז באיזשהו שלב) גרמה למשא הכבד הזה לפרוק את עצמו.


החלק השלישי בספר הוא כתב געגועים ואהבה עזה לאביה המת. האב, שהיה בעל מפעל קונפקציה בלב הפועם של תל אביב, אזור יפו תל אביב התוסס, בתקופה בה האזור היה שוקק חיים. אומנם הוא עסק במסחר, אבל היה אדם רגיש ורגשן, שהכיר את נשמתה של בתו כל כך טוב, ובדיוק כמוה, גם הוא בצעירותו שלח ידו בכתיבת שירים וסיפורים.

רביניאן יודעת איך לגרום לקוראיה לזוז על הכסא בחוסר נוחות. היא לא פוחדת לכתוב על נושאים נפיצים וטעונים אשר אחרים מעדיפים להתרחק מהם, ועל זה אני מעריכה אותה. היא לא פוחדת לגעת באש, גם כשהיא יודעת שהלהבות יכולות להיתפס בה.

אין טאבו שאי אפשר לכתוב עליו. צריך לדעת איך לכתוב את זה. ורביניאן תמיד ידעה. הספרים שלה תמיד עשירים, מלאים בצבעים, ואפילו את הריחות אני מסוגלת להריח. בכל ספר שלה היא יודעת לכתוב הכי יפה ואמיץ על (ובספר הזה בו היא פורשת את חייה בפני הקוראים, הוא האמיץ בספריה) משפחתיות, על כל צבעיה ורבדיה, ולהיכנס לפינות אפלות.


אל תוותרו על שיעורים בפיתוח קול (שם קצת אירוני נוכח האלם הנוכח בספר) ואולי זו הכוונה, ללמוד פיתוח קול בכדי לשבור את האלם.



הכי הכי מומלץ!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שיעורים בפיתוח קול