ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שישי, 28 במרץ, 2025
ע"י dina
ע"י dina
בדרך כלל אני קוראת מהר, ולא במובן של הספק או לסמן V על עוד ספר. כשספר מרתק אותי אני נצמדת אליו ומאיצה. הספר הזה דרש ממני כל הזמן להאט. הבנתי שאם לא אוריד הילוך אני אפספס. לא את מה שכתוב, ההפך - את מה שלא כתוב. יש ספרים שאני מרגישה את המילים שלא נכתבו. עופר ספיר כותב על זה בעצמו בסוף הספר:
"טקסט צפוף כל כך, כולו חורים חורים. כיצד ניתן שלא לנסות למלא אותם? האם חורים יכולים שלא לבקש להתמלא?" (עמ' 143)
והדבר הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הקריאה. מעבר לקריאה עצמה, היה פה איזה משהו בעל ערך מוסף שאפילו לעצמי אני לא מסוגלת להסביר.
ספיר לא *רק* כתב את המילים, הוא הניח כל מילה בספר הזה כחומר למחשבה. כמו דייג המלביש פיתיון על קרס החכה ומטיל אותה למים. ואני הייתי בתפקיד הדג הרעב אשר עט על השלל. כי אם כבר חומר למחשבה - הכל בספר הזה מעורר מחשבה. החל מהכריכה המכושפת , הערפילית והאפלה, והלא ברורה, דרך שם הספר שהוא בעצמו נתן לי בתורו רגעי מחשבה על המשמעות (ובפרק לפני האחרון הנושא את שם הספר יש הסבר) וכמובן התוכן עצמו.
התחלת הקריאה היתה כמו ריקוד מהוסס. צעד קדימה, שלושה אחורה. קראתי, וחזרתי שוב לקרוא פסקאות מסוימות, להיות בטוחה שאני מבינה. ואם יש משהו שלמדתי בכל שנות הקריאה הרבות שלי, זה שלא תמיד צריך להבין. זה כמו לשבת מול אדם ולהטות לו אוזן. פשוט להקשיב, לשמוע אותו. כי כשאני לא מבינה משהו, או כשמשהו לא מסתדר לי בסיפור מבחינת תאריך או מיקום, או ווטאבר, זה מדנדן לי בראש. ואז אני אומרת לעצמי: "שחררי כבר".
עופר ספיר חוזר אל תחנות ורגעים בחייו דרך תמונות.
"התמונה מנסה להנציח רגע אמיתי אך מתעדת קיפאון והקפאה." (עמ' 41)
יש משהו טריקי בהתבוננות בתמונות מהעבר. התמונה לא השתנתה. הרקע, הנוף, המצולם. אדם מתבונן בתמונה שלו, ורואה שם את עצמו. הוא מכיר אותו הכי טוב, ולפעמים הוא יתבונן במצולם ויראה שם אדם זר.
אבל אנחנו אלו שהשתנינו. השנים שחלפו, הפרספקטיבה שקיבלנו ממרחק הזמן נותנת לנו את היכולת לזהות את הניצנים שאנחנו רואים בתמונה, לדבר שהפכנו להיות. בתמונות הילדות התמונה מספרת דרך הצילום על מי שהיה כילד, וההתבוננות בה היא הידיעה של מי אנחנו עכשיו, כאנשים בוגרים. ההתבוננות היא הידיעה העכשווית דרך רגשות העבר, אלו שנלכדו בצילום. הזמן הוא זה אשר בנה את ההבנה.
זה כמו בצק אשר היה צריך את הזמן לתפוח ולהתגבש למה שהוא עתיד היה להיות אחרי פרק זמן נכון של המתנה.
בתמונות הילדות מצטיירת דמות של ילד מאוד מודע לעצמו ולסביבתו. גוף של ילד אבל נשמה של מבוגר. ילד שמחפש לא רק את דרכו בעולם, אלא בעיקר, ואף יותר - את מקומו. המקום הבטוח, והוא מתנהל זהיר זהיר לא להיפגע. שלא יכאיבו לו. זה ילד, בעצם כבר ילד בוגר, שהרגשתי שהילדות נלקחה ממנו. אולי מסע הזיכרון הזה דרך התמונות הוא מעין ניסיון לשחזר את הילדות שהיא תקופה משמעותית בחיי כל אדם, שברור שהיתה, אך לא השאירה חותם, או נכון יותר לכתוב שלא השאירה חותם טוב. ידוע שהילדות היא התקופה בה הזיכרונות שלנו נצרבים הכי חזק, הכל בה עוצמתי, והצבעים בהם אנחנו זוכרים את התקופה הזו לא דוהים לעולם.
יש בספר המון סוגריים. כל משפט שני בערך. בדרך כלל זה דבר שמפריע לי, ומתיש אותי. לא הפעם. הסוגריים בספר (וזו לגמרי פרשנות שלי) הם הדהוד למחשבות של ספיר, שגם ככה כל מה שהעלה על הכתב מאוד חשוף, והסוגריים שחודרים לרובד יותר עמוק, נותנים פה חשיפה על חשיפה.
השימוש בתמונות הוא חכם. התמונה היא הצעד אחורה. הצעד הזה נותן מרחק מסוים מהדברים, עוד מעטה הגנה , וזה (כנראה) מרחק הכרחי.
כל הפרקים בספר מרגשים, היו כאלה שנגעו בי יותר, כמו הפרק להסתובב בקרוסלה. לכאורה פרק תמים בו רואים תמונה של ילד מסתחרר בקרוסלה בגן שעשועים. הוא נוגע בכמה נושאים ונכנס עמוק, הרבה שאלות עולות וצפות, ולא רק הילד מסתחרר, כל אותן שאלות מצטרפות לסחרור התמים. גם הפרק יום כיף חזק ומרגש בתורו. ובכלל כל הספר הזה הוא כן, חשוף, וכל כך אמיץ שלא מפחד להתיידד עם נושאים פחות מדוברים, ולך עופר ספיר: כבוד על הספר הזה, על הדלת שפתחת לרווחה אל חייך, אל תוך נשמתך, אל מחשבותיך שלא תמיד היו פשוטות.
מה שמביא אותי לכתוב מילה מוערכת וטובה לעורכת הספר. זה לא ספר פרוזה עם עלילה בדיונית. ברור שנדרשה פה 100% של רגישות ועדינות במלאכת העריכה, כי אחרי הכל, זה לא ספר רגיל. אלו חיים של אדם.
אני קוראת הרבה ספרים, והם בתורם גורמים לי למגוון של תחושות, ונעים על מנעד רחב של רגשות. אבל מעטים הספרים שהצליחו להזדחל לי מתחת לעור ולגרום לי לעקצוצים והתרגשות. זה בהחלט אחד מהספרים האלה. וכשאומרים חווית קריאה משמעותית, זה בדיוק מה שקיבלתי מהקריאה בספר הזה.
תודה לך עופר ספיר. שכתבת, ששיתפת.
10 קוראים אהבו את הביקורת
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
