על מה (ועל מי) אני מסתכל כשאני מתבונן בתמונות? הדיכאון, כמו האפקט הטראומטי, כמו מלנכוליה, מדגישים את השפעת העבר, החזרתיות האין־סופית, ובו בזמן טורפים את הסדר הלינארי שאנו מתנהלים בתוכו. הזיכרונות הם גשר מעכשיו לעכשיו, מפעם לאף פעם. אני כותב על צילומים ש(כנראה) היו מציאות בנקודת זמן מסוימת, אך כבר התהוו כזיכרונות, כהזיות על עבר היסטורי שאכן היה, אבל לא אני הייתי שם. האם אוכל להיות כאן כעת?”
אדם שרוי בדיכאון ואין לו מלים. אין לו אפשרות לספר (לעצמו ולסביבתו) את העובר עליו. הוא מרגיש כמו יצור מכוכב אחר, מרחבי אין־סוף שוררים בינו ובין העולם. הוא שם ולא שם. הוא כאן ואינו כאן
האם יוכל לספר את האלם והבידוד והבדידות, את חוסר המובנות שבחייו? האם ירצה לספר?
עופר ספיר מנסה בתמיד עוד פעם אחת לחשוב על חייו ואת חייו דרך התבוננות בתמונות מאלבומו הפרטי (ולא רק). ההתבוננות בתמונות (וההתבוננות במעשה ההתבוננות עצמו) חותרת תחת הזמן הלינארי, תחת הסיבתיות ותחת המעשה הטיפולי וההמשגה הפסיכואנליטית, אך גם משתמשת בהם כדי לשחזר (ולו לרגע, עוד פעם אחת) את המחשבות הפרטיות של יצור אנושי אחד. להדהד את המהות הסובייקטיבית הבלתי ניתנת להכחשה שבנו, יחד עם הפוטנציאל המשחקי הטמון במחשבותינו.

עופר ספיר

עופר ספיר, יליד 1969, חי בתל אביב באהבה עם בן זוגו וילדם. הוא פסיכולוג קליני וחינוכי. מטפל בקליניקה פרטית ומלמד את הגישה הטיפולית הדינמית.... המשך לקרוא