ביקורת ספרותית על נוכחוּת מאת קרולין בונגראן

---

הספר נפתח בהקדשה מאוד מרגשת מאת הסופרת קרולין בונגראן , לזכר כל קורבנות 7 באוקטובר. למשפחות, לאלו שנותרו מאחור. אני מודה שהתרגשתי. המחווה הקטנה הזו, מלאת האמפתיה (כנראה לשני הצדדים - זה הפירוש למילה "כל" ) עשתה לי הרגשה טובה, שמישהו רואה, מישהו משתתף בכאב שלנו, וזה לא מעט בתקופה המדממת הזו. וכנראה לא בכדי. משואה לשואה, והכאב הוא אותו כאב.

"נוכחות" (וההקשר של שם הספר מובא כמעט בסופו, וגם הוא מרגש לכשעצמו) הוא ספר הנע על שני צירי זמן. זה העכשווי, והולך אחורה לתקופת השואה בסלוניקי.
סיפורי שואה, סיפורי שואה של קהילות, סיפורים משפחתיים מהתקופה ההיא תמיד מרגשים. כי גם אם הדמויות בדיוניות לגמרי, ברור שהסיפור נבנה על זכרם של אנשים שבאמת היו שם. כי בכל בדיון יש מן האמת בסופו של דבר.

אלו סיפורים שלא תהיה בהם סגירת מעגל, אבל תהיה איזו סגירת קצוות מסוימת, לרוב ע"י הדורות הבאים במשפחה.

אז סיפור העבר מרגש. ויפה, ומאוד אנושי. הבעיה שלי היתה עם הסיפור העכשווי. הוא נקרא כמו טיוטה מאוד ראשונית, שכמו שנכתבה - ככה נשארה. כל ההקשרים התאימו אחד לשני פיקס, ללא שום חריקות, הכל היה יותר מדי אידיאלי ומושלם. גיבור הסיפור, מילו בן העשר, לא דיבר מים שנולד, והוא לא מוגדר כחירש או אילם. ויום בהיר אחד הוא מתחיל לדבר! והדבר עבר ככה, ללא דרמה, שום שינוי בטון הסיפור. כאילו שהוא התעטש והמשיך במעשיו כרגיל.
ובמילים אחרות: לא מציאותי, והכי לא אמין. כל ספר, וכל סיפור צריכים שתהיה להם אמינות. ברגע שאני מזהה חוסר אמינות, הסיפור מתמסמס לי ויורד לי ממנו. מבאס שהסופרת לא רק שלא איתגרה את עצמה, היא גם זילזלה באינטליגנציה של הקורא כשהיא הסתמכה רק על סיפור העבר שיעשה את העבודה, ולא תפרה מספיק הדוק את שני חלקי הסיפור.
אבל,
אני תמיד אומרת שכל ספר, חוץ מהסיפור שהוא מספר, הוא גם דלת. דלת לעוד עולם. אני תמיד אוהבת לקרוא את פרק התודות, ובמיוחד בספרות מקור, אבל פה חיכיתי כבר להגיע לחלק הזה, משהו הרגיש לי שיהיה מעניין.

והיה!

הסופרת מודה להרבה אנשים, על התחקיר, ועל העצות. ובין היתר מודה לרנה מולכו. שם נעוריה של אמי ז"ל היה מולכו. אביה יליד סלוניקי. מסתבר שמשפחת מולכו של רנה, היתה בעלת חנות ספרים עצמאית בסלוניקי שנסגרה בשנת 2004. ייתכן שהאהבה הגדולה שלי לספרים נבטה אי שם, דורות אחורה? לא ייתכן שאין איזה קשר, גם אם קלוש, בין המשפחות. משפחת מולכו היתה משפחה ענפה בסלוניקי, ובכלל הקהילה היהודית בסלוניקי היתה קהילה תוססת.

ככה זה בספרים, סיפור מוביל לסיפור, ובימים הבאים אני הולכת לשבת על הרשת ולהיכנס אל האתרים המוזכרים בפרק התודות.

אמר כבר מישהו שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, כן, גם בספרים מסתבר.

המציאות תמיד עולה על כל דמיון.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על נוכחוּת