ביקורת ספרותית על אריות על נמרים - יומן מלחמה של קצין גבעתי בעזה מאת אלי זילברמן
ספר טוב

---

"בלחימה הזו חוויתי את כל דרגי הפיקוד הלוחם, מתפקיד המ"מ ועד המח"ט, ונפעמתי כאזרח וכאיש מילואים לראות עד כמה השיפוטיות הטרחנית של הדורות המבוגרים את החבר'ה הצעירים היא לכל הפחות לא נכונה וגם אינה הוגנת. צעירי הדור החדש מסתערים, מפקדים, נלחמים כמו אריות ויודעים גם בדיוק למה. אנשים מלאי שמחת חיים וערכים. וכן, גם שואלים שאלות, ובעיניי זה דבר מדהים וכך נראה דור הניצחון" (עמ׳ 116).

הספר "אריות על נמ"רים" מאת סא"ל (מיל׳) אלי זילברמן (הוצאת אוריון, 2025) מתאר היטב את סיפורה של חטיבת גבעתי במלחמת "חרבות ברזל". המחבר, יזם בעולמות הסטארט-אפ, נשוי ואב לשניים השתחרר משירות קבע בצה"ל כשנתיים לפני פרוץ המלחמה, "אחרי יותר מארבע־עשרה שנות שירות כקצין חי"ר בחטיבת גבעתי" (עמ׳ 11).

לדבריו, "היה ברור לו כשעזב את צה"ל "שאין סיכוי שאמצא את עצמי שוב בלב עזה או לבנון. לא כי אינני רוצה אלא כי אין סיטואציה שאמורה להוביל לאירוע שכזה. עם שחרורי מצה"ל כסמג"ד שקד היה לי ברור שעם צה"ל אפגש בתרגילים בלבד, וגם אותם ככל הנראה אנהל מחדר הלחימה" (עמ׳ 11).

והנה ב־7 באוקטובר, בשת בבוקר, הוא מיהר דרומה כקצין מילואים בחטיבה הסגולה, במטרה להדוף את התקפת הפתע של מחבלי החמאס על יישובי עוטף עזה.

כשהגיעו הוא וחבריו למסיבת הנובה נחשפו לזוועה שהתחוללה שם. "חיוך השמחה ממשימת הצלת החיים הקדושה מתחלף מהר מאוד בפרצוף מבועת. בתוך אוהל של עזרה ראשונה אנחנו מגלים את סיבת העשן המסריח. ערמה של כארבעים שרידי עצמות שוכבות זו על זו ולצד זו, ללא טיפת זכר לגוף האדם. שלדי עצמות, אפר ואבק" (עמ׳ 22).

לאחר שהכוח סרק את המרחב וחילץ אזרחים הם החליטו להצטרף לכוחות החטיבה בכפר עזה. "ביציאה החוצה לציר הראשי חולף על פנינו טנק שבדיוק אזל לו הדלק. על הטנק ידידי אל"מ בני אהרון, מח"ט 401, שחש גם הוא לכאן. החיבוק והפנים מספרים זה לזה הכול. "זה יום הכיפורים שלנו," אומר לי בני. אני מביט בחזרה בלי לומר מילה" (עמ׳ 25).

בקיבוץ כפר עזה נתקל הכוח שבו היה בחוליית מחבלים. "מהצד האחד אנחנו במכת אש, מהצד השני כוח נוסף בהובלת דוד הסמח"ט ואבירן יוצא באיגוף כדי להיכנס לתוך הבית" (עמ׳ 28). ואז, כתב, אירע "מחזה נדיר שממחיש את גודל הבלבול: אחד מהכוח מזהה שיש לאחת הדמויות בבית סנדלים, ואנחנו צועקים לכוח שאיתנו לחדול את האש. הרי איזה מחבל מגיע לזירת קרב בסנדלים? מסתבר שיש כזה" (עמ׳ 28).

לדבריו, "עם כניסת הכוח לתוך הבית נשמע צרור של קלצ׳ניקוב, והכוח משיב באש מבעד לקיר ומחורר את האזור עם המחבלים. בחוץ אנחנו נותנים מכת אש מהמרפסת. עם סיום טיהור הבית ונצירת הנשקים אנחנו סופרים את הגופות. שבע במספר, כולל המחבל בסנדלים. כולם לבושים שחור, על גופם וסטים, לצידם נשקי קלצ׳ניקוב, רימונים וסרטים ירוקים על המצח" (עמ׳ 28).

כשמונים את פעילי הנוח׳בה שבהם לחמו כוחות החטיבה במהלך הקרב לטיהור הקיבוץ, קשה שלא להזדעזע מעוצמת ההתקפה של החמאס. עשרות פעילי חמאס שנעו בינות הבתים ביישוב בישראל ורצחו ופגעו בכל מי שרק הצליחו לבוא עמו במגע. כשמכפילים זאת עם מספר יישובי העוטף הכמות בלתי נתפסת.

לאחר תיאור הקרבות לטיהור יישובי העוטף תיאר המחבר, שהצטרף לחפ"ק המח"ט, אל"ם לירון בטיטו, כקצין אג"ם, את התמרון בלב רצועת עזה שהחל כשלושה שבועות מאוחר יותר. גבעתי, חטיבת חי"ר ממוכנת שלה נמ"רים (נגמ"ש מרכבה) הייתה למכפיל כוח באוגדה 162 שתחתיה פעלה. זה לא הזיק שגם מפקד האוגדה, תא"ל איציק כהן, גדל בגבעתי מחייל ועד למפקד החטיבה, וגם מפקד הפיקוד, אלוף ירון פינקלמן (אף שבא מהצנחנים) פיקד עליה אף הוא. האמון בחטיבה היה רב, והיא הצדיקה אותו בלחימה.

מהספר ניכר כמה התרשם ממפקדי החטיבה ובראשם המח"ט, בטיטו. ולא בלי צדק. בעיקר בלטה סיירת גבעתי, גדוד הסיור החטיבתי, שפעל ככוח החוד שלה. "את רוב מפקדי הסיירת אני מכיר מצוין, בוודאי את המג"ד סא"ל זיו בואניש — אנחנו ביחד בגבעתי בתפקידים מקבילים כבר כמעט 15 שנה" (עמ׳ 49), כתב זילברמן. בואניש, יוצא יחידת דובדבן, היה לאחד ממפקדי הגדודים הבולטים במלחמה.

כך למשל באחת הפשיטות בנובמבר 2023 "כוח מהסיירת נתקל במחבלים, ובפעולת חיפוי ואיגוף קלאסית נע קדימה ומשמיד את האויב. דקות לאחר מכן הפלוגות כבר מתחילות לכבוש ולטהר את הבתים. לכל בית מוצמדת לבנת חבלה ולאחר הפעלתה נשמעים פיצוצים מחרישי אוזניים" (עמ׳ 71).

המחבר, כאיש כוחות היבשה, האמין מאוד בתמרון ובצורך להפעיל כוחות מתמרנים בל עזה. כך למשל, תיאר מטע בלב שכונת שיח׳ זאיד שבתוכו הוסתרו רקטות שיועדו להיות משוגרות לעבר ישראל. "כששואלים בתקשורת ובכנסת לפני מבצעים ומלחמות אם נדרש להכניס כוחות קרקעיים, הרי לכם התשובה. מטע שכזה איננו נראה מהאוויר. בלתי אפשרי להשמיד אותו על ידי חיל האוויר, איתורו והשמדתו מתאפשרים אך ורק על ידי כוחות קרקעיים. אילולא הכוח שמצא את המטע המטורף הזה, הרקטות הללו היו נוחתות בכל רחבי ישראל" (עמ׳ 90). אין בכך בכדי לבטל את חשיבות חיל האוויר והפעלת האש מן התווך, אולם יש דברים שרק "מגפיים על הקרקע" יכולים לפתור.

באירוע אחר, במהלך הלחימה בח׳אן יונס בפברואר 2024 (בה פעלה החטיבה תחת אוגדה 98), תיאר המחבר כיצד נערכו בחשאי מספר צוותים של סיירת גבעתי וגדוד רותם במבנים במטרה לפגוע במחבלים. אין מדובר בהתקפה גלויה ורועשת. זוהי פעולה שמחייבת "מקצועיות רבה ומשמעת גבוהה. שני הגדודים הללו כבר אחרי כמעט ארבעה חודשים של לחימה ומנוסים מאוד תחת אש" (עמ׳ 177).

והנה, כתב, "השחר עולה ואיתו גם תנועות המחבלים שמתחילים בתנועה על הציר. לחישות בקשר, "קודקוד כאן סיירת, שלושה מחבלים בסמטה מתחתיי, מבצע ירי." דממה. עוברות להן עשרים שניות ודיווח על מחבלים מחוסלים מגיע. השאלה שאנו שואלים את בואניש המג"ד מייד לאחר מכן היא אם המארב "שרוף", כלומר אם האויב הבין מהיכן בואניש והסיירת יורים עליהם. להבנתו לא. אפשר להמשיך במארב" (עמ׳ 177).

גם בגזרת גדוד רותם, עליו מפקד סא"ל ענאן פארס, הצליחו הכוחות לפגוע במחבלים באש צלפים. "באותו היום מחסלים הסיירת וגדוד רותם כ־23 מחבלים על ידי מארבים שמוקמו בצורה מדויקת והביאו לתוצאות פנטסטיות, ללא נפגעים לכוחותינו" (עמ׳ 177). למחרת הצליחו הכוחות להרוג 30 מחבלים נוספים.

זילברמן ציין כי "המחבלים חוסלו במספר רחובות: עכו, יפו וציר שיוצא מרחוב ראשי בשם חיפה. וזה כל הסיפור. האויב נלחם מלחמת אדמה ודת, ומבחינתו כל האמצעים כשרים, עד שלא יכבוש את עכו, יפו, חיפה ושאר ערי ישראל. יש לו, בהיגיון שלו, את הרשות, הזכות ואף המצווה לשחוט ולהטיל אימה" (עמ׳ 178).

זה נכון. חמאס היא אכן תנועה דתית, הדוגלת בג׳יהאד ועליה לעבור מן העולם, אך האם כלל תושבי הרצועה הם פלסטינים הדוגלים בכך? האם באמת כפי שטען המחבר "הכול חמאס. כולם חמאס" (עמ׳ 73). כמו המחבר לחמתי במלחמה כקצין ומפקד בחטיבת צנחנים מילואים (שלחמה גם היא, כמו גבעתי, חלק מהזמן תחת אוגדה 162), ולמרות חוויות הלחימה, שהיו דומות לאלו שתיאר, אני מעדיף לחשוב שיש ברצועה אויב מר, אך שלא כלל תושבי הרצועה הם אנשי חמאס.

מי שמכיר את לחימת צה"ל בעזה, גם מכפי שהצטיירה מספר זה לא יכול שלא להתרשם מחטיבת גבעתי, שבלטה ברמת הלחימה הגבוהה שהפגינה, ומפקדיה ולוחמיה פעלו ללא לאות, במקצועיות ובנחישות. אכן, חטיבה של אריות. ספרו של זילברמן תופס יפה יפה את הלחימה, על אתגריה וקשיה, רגעי הגבורה וגם רגעים קומיים ורגעים מרגשים שהמלחמה מזמנת לה. צבא היבשה, כפי שעולה מן הספר וכפי שחוויתי בעצמי, הוכיח שלמרות ההזנחה, הכשירות הלקויה ובעיות נוספות, בזכות המפקדים הבכירים ומפקדי השדה, והלוחמים שהלכו אחריהם, הוא יכול לאתגר.

ואולי יותר מכל חשובה התובנה הזו שכלל בספר: "הקושי של מי שנמצאת או נמצא בחוץ בזמן שיקיריהם בפנים, הוא גדול בעיניי פי כמה מהקושי של מי שנלחם. נשמע קצת מוגזם אבל בעיניים שלי זה די ברור. להיות בחוץ ולהתמודד עם חרדה, עצב, בדידות וכל זה לצד שגרת חיים של עבודה וילדים — זה דבר כמעט בלתי נתפס. בטח לנוכח העובדה שזה קורה כבר כמה חודשים. אין חופשות ואין ימי מחלה, אין אפשרות לעצור או להיכנס מתחת לשמיכה. אלוהים, כמה שאני מעריץ אותן!" (עמ׳ 142). כמי שהשאיר בעצמו מאחור בת זוג ושתי בנות במשך ימים ארוכים והלך למלחמה, אין לי אלא להסכים עם כל מילה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על אריות על נמרים - יומן מלחמה של קצין גבעתי בעזה