הקדמה
אחת השאלות שעולות בראשי כמעט מדי יום לפני השינה או תוך כדי אירוע מבצעי באחת מעיירותיה של עזה, היא האם זה ייתכן שאני שוב כאן? בין ידיעה לידיעה או סרטוני הזוועות, אני מסרב להאמין שהפשיטה המטורפת של השבעה באוקטובר אכן קרתה. הרי איך זה ייתכן? ואם אני מתקשה להבין כיצד דבר כזה קרה, מה עובר בראשם של אזרחי ישראל?
שאלות מהסוג הזה עולות כאן, בלב עזה, על כוס קפה שחור, ללא הרף, ודיונים מרתקים בעקבותיהן נמשכים אל תוך הלילה בין מפקדי הצק"ח (צוות קרב חטיבתי) ובין מסופחי היחידות המיוחדות.
לפני שנתיים השתחררתי מצה"ל אחרי יותר מארבע־עשרה שנות שירות כקצין חי"ר בחטיבת גבעתי. עובדה אחת גמורה הייתה בראשי, והיא שאין סיכוי שאמצא את עצמי שוב בלב עזה או לבנון. לא כי אינני רוצה אלא כי אין סיטואציה שאמורה להוביל לאירוע שכזה. עם שחרורי מצה"ל כסמג"ד שקד היה לי ברור שעם צה"ל אפגש בתרגילים בלבד, וגם אותם ככל הנראה אנהל מחדר הלחימה.
לאחר שחרורי בינואר 2022, חזרתי לחוות את משפחתי בצורה הכי נורמטיבית ומאושרת שאפשר: הסעת הילדים למסגרות בבקרים ולחוגים אחר הצוהריים, בילויים עם אשתי והילדים או סתם ערב שגרתי על הספה מול נטפליקס. הצטרפתי לחברת הייטק לתפקיד ניהולי, יחד עם כמה מחבריי הטובים ביותר. ההפך הגמור משגרה צה"לית.
שום דבר לא יכול היה להכין את משפחתי, את חבריי ואותי לתקופה הארוכה שאליה ניכנס אחרי אותה השבת השחורה: לאובדן העצום בשבעה באוקטובר ולאבדות שיבואו לאחר מכן במלחמה, לתמרון שכל צמרת צה"ל והמדינה תמיד חששו ממנו — והוא הגיע במלוא העוצמה על כלל מרכיביו — לשמות החברים שנפלו ולעיתים תוך כדי הלחימה פשוט שכחתי מהם, כי לא יכולנו להגיע להלוויות ולשבעה ולעכל בכלל שהלכו, ואז פתאום הם קפצו שוב בזיכרוני ואף מצאתי את עצמי שואל את חבריי אם הם באמת מתו.
אומרים שהמחדל של השבעה באוקטובר הוא בקנה מידה שאינו נופל מזה של יום הכיפורים אם לא יותר, אבל העיסוק המרכזי בספר שבידכם לא יהיה סביב המחדל. בספר זה אביא סיפורים אותנטיים מהשטח. סיפורי גבורה אמיתיים של דור חדש של לוחמים, מפקדים ואזרחים שהתעוררו לבוקר שחור, לצונאמי אדיר של מרצחים שטבחו, שחטו, אנסו וצהלו משמחה, וסיפוריהם של אותם לוחמים שדהרו בעקבותיהם אל הלא נודע להציל את העוטף. סיפורים אלה ועוד אלפי סיפורים שעוד יסופרו בוודאי, עצרו ככל הנראה את המתקפה האכזרית ביותר על עם ישראל מאז השואה. לצד סיפורים אלה — גם סיפורים מרגשים של משפחות שנשארו מאחור ותמכו ללא סייג.
סיפורי גבורות הלוחמים של חטיבת גבעתי בלב רצועת עזה, שיבואו לאחר מכן, יאירו באור חדש את סוגיית התמרון הכל כך קשה וכואבת, את האויב האכזר שמולו אנו נלחמים ומה משמעותו של חמאס בתוך עזה עבור התושבים. והכי חשוב — כיצד נכפה על דור חדש של לוחמים, כזה שנהגנו לכנותו מפונק ומאוהב במסכים, להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולהכריע כל קרב. באותה שבת שחורה, עם ישראל חווה טבח, הרס וחורבן אדיר. מדינה שלמה נכנסה לחרדה קיומית, אך במקביל לכך זכינו לראות כאן דור שהתעשת במהרה למרות נקודת הפתיחה האיומה, טס ליישובים להילחם מבית לבית, ותמרן פנימה לעומק עזה.
זהו סיפור של דור שבמלחמה הנוראית הזאת, נדרש ודורש להיות דור של ניצחון.
פרק א
אנחנו הילדים של חורף, שנת 23
1
מי פנוי בחפ"ק?
7.10.2023, שבת, בוקר שמחת תורה
ירושלים
מבול של צלילי התראות שוטף את הטלפונים של שיר ושלי. השעה בסך הכול 6:30 וזה נשמע לי חריג מאוד. מציץ קצת פנימה, לאינטרנט, ומנסה להבין את המתרחש. לאחר כמה דקות של גלישה במכשיר ומעבר מהמיטה לסלון, הטלפון מצלצל. על הקו בֶּנִי, סא"ל במיל' מהחטיבה הדרומית: "זילברמן, יורים עליי, תבואו דחוף". ניתוק. בדיעבד אגלה שנתקל במחבלים ואני הייתי הראשון שאליו התקשר תוך כדי ההיתקלות.
תוך כדי שלוק אחרון מהקפה אני צופה בטלפון בסרטון של טנדר של החמאס מצולם ביישוב ישראלי ומתקשה לעכל. התגובה הראשונית שלי היא שהסרטון נראה לא אמיתי, אך מהר מאוד אני מתעשת ומבין מהידיעות ברשת הטלגרם עד כמה המצב חמור.
מאז השתחררתי לפני כשנתיים, יש לי תיק ירוק גדול ומאובזר בתוך המחסן שערוך בדיוק לרגעים כאלה — וסט, תחמושת, קסדה, גרביים, תחתונים וזוגות מדים להחלפה. אני מוציא את האקדח מהכספת, נותן נשיקה לשיר ולבנים עומר ותֹם, מבין שזה אירוע בסדר גודל אחר וטס לשדה תימן, אל מפקדת חטיבת גבעתי. בדרך מתקשר לכמה קצינים, בהם אל"מ טל אשור שמסביר לי שהמצב מורכב מאוד ושגם הוא בדרכו דרומה.
יצא לי כבר לקפוץ מהבית לאירועים מבצעיים קטנים. הפעם הנסיעה אחרת. שקט מוחלט. על הכביש אנשי סדיר ומילואים כמוני שטסים דרומה בתחושת שליחות, שהינה זה הרגע ועלינו מוטלת המשימה.
בנשקיית שדה תימן אני מספיק לפגוש את תא"ל דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36, שהיה בעבר המח"ט שלי. אנו מאחלים זה לזה בהצלחה. אחרי זמן קצר אני כבר מוצא את עצמי על וסט, נשק וקסדה, יושב בתוך האמר עם סגן מפקד חטיבת גבעתי, סא"ל דוד, חבר ואח לנשק. בילינו יחד יותר משנה כשהייתי קצין אג"ם דרומית בעזה והוא היה מג"ד הגדס"ר (גדוד הסיור) הבדואי בגזרה. המפקד הכי משופצר בצה"ל — הכול אצלו מתוקתק, אדם נעים וחייכן בשגרת היום־יום ומקצוען אמיתי. איתנו בהאמר רס"ן מתן אלגרבלי, חבר קרוב ומפקד פלוגה מקביל ממחזור נובמבר 2015. אשתי מכירה אותו מהילדות בירושלים; רמי הדוקטור האגדי, לוחם ואיש מדהים ששירת תחתיי בגדוד שקד כשהייתי סמג"ד; בצלאל, בחור מדהים שהכרתי בזה הרגע וניפגש במלחמה הזו אחת לכמה ימים; אלישע הנהג שחשבתי שרק הכרנו, אבל בהמשך אגלה שלא סתם הפרצופים שלנו נפגשו בחיוך שמרמז שיש בינינו איזשהו קשר; ואביטל. איך מתארים אותו? הוא פשוט אביטל — חייכן, לוחם מעולה, איש שיח שבכל פעם שניפגש בהמשך זה יהיה מפגש עם חיבוק של שני חברים שכאילו מכירים כבר עשור. סך הכול שבעה לוחמים לא אורגניים — כלומר לא שייכים לאותה יחידה — וללא שום קשר מבצעי. חפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) שקם בזה הרגע ויוצא לדרך עם משימות שננתח בעצמנו תוך כדי תנועה. סוג של מונית שיוצאת מיעד אל יעד, רק שהתחנה שמשלחת למשימות היא המונית עצמה. מי פנוי? לאיזו משימה? קדימה לעבודה.
7.10.2023, שבת, 11:30
שדרות
הנסיעה לשדרות מתוחה, ומהר מאוד התמונה מתחילה להתבהר. רכבים בוערים לאורך כל הדרך, גופות בצידי הכביש. הכביש נראה כמו שדה קרב, וכל תמונה שהעין קולטת — המוח מנסה לנתח מה הוא רואה: זה שלנו? זה אויב? האנשים ששכובים בצד אכן מתים? מה לעזאזל קרה כאן?!
המבטים בין יושבי הרכב מצטלבים כל הזמן. סוג של ניסיון להבין אם מי שמימיני ומשמאלי רואה את מה שאני רואה.
בכניסה לשדרות אנו מבחינים באופנועים של החמאס על הקרקע, מחזה שראיתי לראשונה בחיי. הרחוב נראה כמו סרט בלהות. גופות בכל מקום, מכוניות שנבלמו בקירות, זקנים, נשים, ילדים וגברים מכוסים בשמיכות מוות שמעידות על מה שקרה כאן לפני שעה קלה.
ממשיכים אט אט ונוסעים בשדרה המרכזית כדי להבין אם נותרו בעיר עוד מחבלים. בהגיענו לחמ"ל המרכזי בלב העיר אנו פוגשים את מג"ד בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) צנחנים, סא"ל דור מנשאוף, חבר מתקופת הלימודים, שעוד יילחם איתנו בהמשך תחת צק"ח (צוות קרב חטיבתי) גבעתי. אנו מבינים ממנו כי ישנם מספיק כוחות בשטח, ולאחר שיחה מהירה עם המח"ט אל"מ לירון בטיטו, מחליטים להמשיך ליעד הבא: החפ"ק שלנו ימשיך לכיוון רעים, לאתר מסיבת הנובה, שם כבר נמצא גדוד שקד בפיקודו של סא"ל יאיר אטיאס — ושאר החטיבה תמשיך לכפר עזה.
7.10.2023, שבת, 12:30
חניון רעים, אתר הטבח (מסיבת הנובה)
נסיעה של כעשרים דקות על האמר. דוד מקדימה בצד ימין מנסה לגבש תמונת מצב כדי לקבל החלטות, אני מאחורי אלישע הנהג מנווט את דרכנו בעזרת המפה בטלפון דרך השטח, כדי לא להיכנס למארב של מחבלים על הצירים המרכזיים.
כשעה וחצי לפני כן קיבלתי הודעה מבן דוד של שיר אשתי, שחבריו מתחבאים במכולה במסיבה ברעים ומחכים לעזרה. בדיעבד גיליתי שגם הוא היה שם והספיק לצאת כמה דקות לפני תחילת הטבח, ובת הזוג שלו נשארה במכולה עד שנרצחה.
טסים עם ההאמר דרך השדות. עוברות דקות שנראות כמו נצח. נשקינו שלופים ואנו ערוכים למגע. ברור לנו שאנו דוהרים למרחב עם אויב. בדרכנו לשם, כמה ג'יפים של בני משפחות של מבלים מהנובה מבינים שאנחנו בדרך לאתר המסיבה, והם מחליטים לנסוע אחרינו ולנסות לחלץ את יקיריהם.
"שימו לב לג'יפ מקדימה! הוא נראה כמו רכב של מחבלים!" אני צועק לחבריי בהאמר. אנחנו בדריכות שיא. עוד רגע הג'יפ יחלוף על פנינו ועלינו להיות מדויקים מאוד. שניות לפני שהג'יפ מגיע, אנחנו מזהים במזל גדול את היד שמנופפת לשלום מחלונו של הנהג. מאיטים ונעצרים זה מול זה. הנשקים משנים את כיוונם והמתח יורד לכמה שניות. "אתם נוסעים למרחב עם כמויות אדירות של מחבלים, תיזהרו!" אומר לנו הנהג ומייד נותן גז ונעלם.
ממשיכים בנסיעה. כבר מרחוק אפשר לראות את העשן המיתמר. בכניסה לאתר הנובה אנחנו שוב פוגשים באופנוע של חמאסניק ובטנדר עמוס באמל"ח (אמצעי לחימה) — שניהם נטושים. פורקים מהרכב ומתחילים בתנועה מבצעית לסריקת המרחב. מגיעים למבנה ראשון, בפנים מחבל פצוע, מספיקים לתחקר אותו. יוצאים החוצה ופוגשים את סא"ל אטיאס, המג"ד מגבעתי שעוד הספיק לשלוח לי הודעה עם בקשה לעזרה בהכוונת זיק (מטוס זעיר ללא טייס) שעה לפני כן. אטיאס ואני חברים כבר שנים ארוכות ושירתנו יחד בתפקידים מקבילים בגדוד רותם, הוא כמ"פ ואני כקצין אג"ם (אגף מבצעים).
אנו מחלקים גזרות ומתחילים לסרוק את השטח. דוד הסמח"ט, רמי הדוקטור ואני מתחילים בחיפוש אחר ניצולים, בחלוקה לשתי חוליות. נכנסים לרחבה המרכזית, ושם אנחנו מתחילים להיחשף למראות הקשים והמורכבים ביותר שאפשר לדמיין. עוברים אוהל אוהל, גופה גופה, בנשקים שלופים וכדור בקנה. בכל אחד מהם כחמישה אנשים שחוטים וחלקם שרופים, זה לצד זה. הפציעות היו חמורות בצורה שקשה לתאר. חלקי גוף שפשוט נתלשו מכמות הכדורים שחדרו את גופם. אחדים כמעט ללא איברים פנימיים בגוף. ירויים מכף רגל ועד ראש, שוכבים על הקרקע ללא שום תזוזה, חלקם עירומים, חלקם שרופים, פרצופים מבועתים, מדממים ודוממים.
מצד אחד המוח מנסה להתמקד במציאת אנשים חיים ולהצילם, ומצד שני לוודא שאין מחבלים שמאיימים עלינו, אבל בלי לשים לב כל כולו מרוכז בניסיון להבין ולהפנים את גודל הזוועה.
בצידו של המקום, בלב מרחב האוהלים, ישנה שורת שירותים כימיים. אלגרבלי ואני מחליטים לעבור תא תא כדי לנסות לאתר ניצולים ולוודא שאין בפנים מחבלים שמסתתרים. אני בחיפוי, אלגרבלי בפתיחת הדלתות. עם פתיחת הדלתות אנחנו מבינים מייד כי מחבלים אין שם, אך גם לא ניצולים.
מאחורי כל דלת שנפתחת נשפכות החוצה שתיים־שלוש גופות מחובקות, מחוררות, עדות נוראית לשניות האחרונות שלהם עם איזה שביב של תקווה שאולי הצליחו למצוא מחסה מפני חיות הטרף.
אחרי כמה דקות מייאשות של מציאת גופות על גבי גופות, כ־150 במספר, וקריאות בלתי פוסקות "יש כאן מישהו בחיים?" אנחנו מזהים מרחוק כתף שזזה בתוך אחד האוהלים. צעירה בשנות העשרים לחייה, ירויה כולה, שוכבת מתחת לגופות של חבריה. בודקים לה דופק וסוף סוף חיוך ראשון עולה על פנינו. "היא בחיים! בואו מהר נעמיס אותה על ההאמר החוצה." מחלצים אותה ולשמחתנו נגלה כמה שעות מאוחר יותר כי ייצבו אותה בבית החולים.
חיוך השמחה ממשימת הצלת החיים הקדושה מתחלף מהר מאוד בפרצוף מבועת. בתוך אוהל של עזרה ראשונה אנחנו מגלים את סיבת העשן המסריח. ערמה של כארבעים שרידי עצמות שוכבות זו על זו ולצד זו, ללא טיפת זכר לגוף האדם. שלדי עצמות, אפר ואבק.
בין העצמות אני מזהה שלד שנראה כמו ילד או נער לכל היותר. אני פשוט לא מצליח להפסיק להסתכל על זה, משהו בי מכריח את העיניים להביט ולספור, לנסות לשחזר במוחי מה קרה כאן, מהם הגילים, איך לעזאזל הם נשרפו? אני מביט באלגרבלי והוא מביט בי בחזרה, סוג של הנהון בהסכמה: "דבר כזה עוד לא ראינו".
משם אנחנו ממשיכים למה שהיה בר המשקאות. בקבוקים מנופצים על הרצפה, גופות של ברמנים ומבלים, בהם גם שוטרים ומאבטחים גיבורים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה.
יוצאים מהמתחם המרכזי ופוגשים באחד ממפיקי המסיבה. בחור קסום בשם יגיל שפניו אומרות הכול. "בואו מהר, הטלפון שלי מלא בנקודות ציון של אנשים שמתחבאים וחייבים להוציא אותם! אין לי סוללה, בחייאת, בואו תעזרו לי," הוא מתחנן. יגיל כבר נראה באפיסת כוחות, אבל הוא לא מוותר. רואים על הפנים שלו שהוא עבר את השעות הכי נוראיות שאפשר לתאר, אבל הוא נחוש למצוא אנשים חיים. גיבור אמיתי. הוא לרגע החדיר בי מוטיבציה שבאמת אפשר למצוא כאן מישהו חי.
יגיל מעביר לי את הטלפון שלו, ואנחנו מחברים אותו לרכב הממוגן ושולחים לטלפונים שלנו את נקודות הציון של המבלים שהתחבאו בשיחים ושלחו לו הודעות קריאה לעזרה. מתחילים בסריקות. סא"ל דוד מוביל ואנחנו אחריו. יורדים לנחל, סורקים ומצפים למצוא את הניצולים מההודעות ולוודא כי הנחל ריק ממחבלים. בירידה פוגשים בטנדר נטוש של החמאס שעוד נפגוש כמוהו פעמים רבות בהמשך. משם פונים שמאלה בנחל. מאוחר יותר אגלה שאילו היינו פונים ימינה, היינו פוגשים בכחמישה־עשר מחבלים שעוד הסתתרו שם.
אחרי כמה דקות של סריקות וצעקות אנחנו שומעים סוף סוף קולות של החבורה הראשונה. שני צעירים וצעירה, מתייפחים, מפויחים, המומים ושבורים. אחת מהן מבולבלת כל כך, שברגע של תמימות וישירות היא שואלת אותי אם השיער שלה נראה בסדר. בחורה צעירה שיצאה לבלות, לחגוג את החיים, את החופש, לשמוח ולאהוב, ומצאה את עצמה בזירה מהקשות בהיסטוריה, מתחבאת בתוך שיח ומתפללת שמתישהו תצא ממנו בחיים.
אחריהם לאורך הנחל אנחנו מגיעים לחבורה הבאה, רק שהפעם הם לא מוכנים לבוא אלינו בשום אופן ונשארים בתוך השיחים. אנחנו קוראים להם, אך הם מצידם מתעלמים ומתפללים שלא נירה בהם. הם בטוחים לחלוטין שאנחנו מחבלים.
"אנחנו חיילי צה"ל, אנשי גבעתי, באנו להוציא אתכם מכאן," אנחנו קוראים לעברם. אחרי ניסיונות שכנוע רבים וחיבור של כמה משפטים קוהרנטיים, הם משתכנעים ולוקחים מבחינתם את הסיכון ויוצאים החוצה. כולם מביעים רגש מיוחד במורכבותו: עצב עם שמחה, פחד, עיניים בוהקות ומעט ריקות, כאלה שמנסות לחבר את כל התחושות שלהם ללא הצלחה. כמעט כולם ממלמלים את שמותיהם של חבריהם שנרצחו או שאינם יודעים מה עלה בגורלם ומצביעים על המשך הנחל, מקום מחבואם של אנשים נוספים, ובעצם מסמנים לנו את המשך התנועה שלנו לחבורה הבאה.
לאחר תנועה של כמה מאות מטרים, דוד ואני מתלבטים אם להמשיך. אחרי סיכום מהיר שנמשיך עוד כ־200 מטרים ונסתובב, אנחנו מצליחים להגיע לצמד בחורים בשנות העשרים לחייהם. הם מתחבאים כל כך עמוק בשיחים שלרגע נראה לנו כי הם מחבלים ואנחנו מכוונים את הנשקים לכיוון השיח. ממש ברגע האחרון אנחנו מבינים שאינם מהווים סכנה ומורידים את הנשקים השלופים, אוחזים בידיהם ומתחילים בתנועה חזרה לאזור המסיבה ומשם לאזור בטוח. בדרך הם פשוט מתחילים לשפוך החוצה, לספר על כל מה שאירע כאן, בצורה מצמררת ומדויקת, ואיך הצליחו להימלט ולהתחבא בשיחים. סיפור על טבח נוראי, על טרקטורונים, טנדרים, אופנועים ועשרות עד מאות של מחבלים שפשוט הקיפו מבלים במעגלים ורצחו אותם בדם קר. הסתובבו סביבם כמו צייד סביב חיה פצועה עד שרצחו כמעט את כולם, בזזו, אנסו, חטפו ונסו כמו כלבים.
קצת לפני החזרה לאזור החניה אנחנו עוברים בתחנה נוספת, מעין חירבה עתיקה. מתחבאים בה בני זוג בשנות הארבעים לחייהם. הבכי שלהם פשוט קורע לב. בכי ופחד שמתפרצים ברגע אחד.
אני מנסה לרגע להתנתק מהסובב אותי כדי לספור. הוצאנו מכאן עשרות אנשים בחיים, כולם התחבאו במחבוא החשוב ביותר שבו התחבאו אי פעם. סוג של משחק נורא על חייהם שלהם. האחרים בחרו לרוץ, מקצתם ניצלו והיתר נרצחו תוך כדי מנוסה. לאורך כל הדרך אני מביט בדוד. אנחנו כביכול שני "המבוגרים האחראים", ומעניין אותי כל הזמן מה הפנים שלו אומרות. איך הוא רואה את מה שהתחולל כאן.
עם סיום הסריקות אני ניגש לנהג שלנו — אלישע, לוחם שהצטרף אלינו כי הבין שאנחנו דוהרים לעבר מקומות הסכנה, למשימת קודש. הפרצוף שלו נראה טרוד. אני שואל לשלומו, והוא משיב לי שאחיו הקטן היה במסיבה והוא דואג לו מאוד. אין מילים שיכולות לתאר את חוסר האונים שאתה חש באותו הרגע כאדם, כאיש משפחה וכאבא. אחרי כמה ימים סגרנו מעגל והבנתי מניין הפנים שלו מוכרות לי: אביו, אליהו, ראש מועצת קריית ארבע, ואני ידידים שנים ארוכות, והתארחתי בביתם כמה פעמים כששירתּי בחברון כמ"פ התקפי חטיבתי. גם את אחיו של אלישע, אליקים, פגשתי באותם מפגשים. אליקים עבד כמאבטח במסיבה, ומייד עם פלישת המחבלים עסק בהכוונת מבלים החוצה והתעקש לחזור פנימה לחלץ פצועים. ניצולים העידו לאחר מכן כי הוא פשוט סירב לעזוב את המקום. תחילה חשבו שנחטף לעזה, אולם מאוחר יותר התברר כי נרצח וכי גופתו נקברה בטעות עם גופתה של מאבטחת אחרת במסיבה, ויקטוריה גורלוב. איזה אסון.
ביציאה החוצה לציר הראשי חולף על פנינו טנק שבדיוק אזל לו הדלק. על הטנק ידידי אל"מ בני אהרון, מח"ט 401, שחש גם הוא לכאן. החיבוק והפנים מספרים זה לזה הכול. "זה יום הכיפורים שלנו," אומר לי בני. אני מביט בחזרה בלי לומר מילה.
את המשפט הזה אקח איתי לאורך כל המלחמה.
