ספר טוב למי מכם שרוצה להבין את נבכי נפשו של היוצא בשאלה.
לאלו מכם שחפירות תיאולוגיות הם לא הצד החזק שלכם, קיראו רק את חציו הראשון של הספר.
הספר נחלק לשניים, חציו הראשון סיפור החיים של נער חחרדי מתבגר, חיי היומיום החרדיים, תיאור כותלי הישיבה. אט אט גם חיבוטי הנפש והשאלות המובילות אל היציאה עצמה. ,חציו השני של הספר מתנהל בלאות, בחזרה על תיאורי מצבים (בעיקר נפשיים) והרבה פילוסופיות והתחבטויות תיאולוגיות.

ובכן חברים, כתיבה אחרי פסק זמן ארוך כל כך ראוייה שתתחיל דווקא על ספר שנכתב על הכלוב האזרחי בו אנו חיים.
הבאתי את הספר לידי בתנאי פתיחה גרועים עבור הסופר.
1. דעתי לא הייתה שלמה עם הרשעתו של דרעי, כלומר סמכתי על מערכת המשפט שהרשיעתו, אך לא הוסר החשש מליבי שמא הייתה כאן רדיפה מכוונת של הממסד האליטסטי נגד דרעי על דברים ששאר ה"שוררים" עשו כדבר שבשגרה. (הימשכות המשפט, חקירות בחו"ל וכו' וכו').
2. לא נסוג החשש או יותר מחשש שמא יש כאן אובססיה של עיתונאי כלפי מושא סיקורו וניסיון לאמת בכל דרך את צדקת מאמריו.

למרות כל זאת - פתחתי את ספרו של מרדכי גילת "קללת דרעי". תיכננתי לקרוא אותו בריפרוף, בשליפת קטעים פיקנטיים ומעניינים, אך מהר מאוד, מהר מידי, מצאתי את עצמי צולל אל קרביה של אחת הפרשות המזעזעות בציבוריות הישראלית.
זהו ספר שכתוב בהיצמדות כרונולוגית אדוקה למהלך השתלשלות העניינים, זהו ספר שפותר לך אחת לאחת את מכלול הספקות שליוו אותך כאזרח לגבי פרשת דרעי ובכלל כלפי פרשיות שחיתות והון - שלטון. זהו ספר שמבהיר לך בצורה ברורה ביותר מי הם הטובים ומי הם הרעים. זהו ספר שמראה לנו האזרחים הקטנים עד כמה אנו תמימים, עד כמה עובדים עלינו בעיניים, עד כמה שום כותרת עיתונאית/טלוויזיונית אינה חפה מאינטרסים וממניפולציות יח"צניות.
בתום הקריאה אינך יכול שלא להיות חד משמעי עם עצמך כלפי פרשיות שחיתות או פרשיות מין של אנשי השררה.
קיבלתי את הספר מחבר שהיה חובב דרעי ידוע, הוא אמר לי "קרא את הספר ותרצה לרדת מהארץ" אז זהו, שקראתיו ואכן התמלאתי זיעה קרה אך נהפוך הוא, גיליתי בו גם את פניה היפות של מערכת המשפט ושל העיתונות החוקרת. בניגוד לאזרח הפשוט שמונשם תודעתית ע"י בעלי אינטרס, הרי שהראשונים מונחים ע"פ אמות מידה של אמת וצדק וניחנו בכוחות התמדה ועקשנות מרשימים.
העברתי את הספר לדודתי שהייתה מעריצת דרעי מושבעת. היא החזירה לי אותו לאחר קריאת חציו באומרה "לא יכולתי כבר להמשיך לקרוא את הגועל נפש הזה" ואכן - לא פעם במהלך הקריאה אתה חש כקורא תדהמה, שנאה, מנוצל. לא פעם אתה תופס ושואל את עצמך "איך הלכתי שולל בספקותיי לגביי האיש ומעשיו?" התשובה מופיעה אף היא לאורך הספר מדובר בגדול נוכלי ישראל, במניפולטור ענק, באדם חסר גבולות, באדם שהפיל ברשתו את גדולי ה'ישרים' בשלטון דאז, פלא שאתה אזרח תמים נפלת גם אתה ברישתו?!...
לפעמים, מגודל הזעזוע אתה מעלה ספקנות לנכונות הדברים. אך מעבר לכך שכל ממצא בספר מגובה בראיות, מסמכים, עדויות. הרי שכל יום שעובר ודרעי לא תובע את גילת תביעת דיבה על התגליות המרעישות, מחזקת אצלך ההבנה שאכן כך הם פני הדברים.
יתירה מכך - אתה נדהם מחוצפתו של מושחת זה להעז ולבקש שוב את אמון הציבור שיחזירו שוב אל זירת הפשע בבחירות הקרובות.
המלצתי: סיתמו את האף, הצטיידו באורך רוח, אך אל תוותרו בשום אופן על קריאת הספר. זהו מסמך קריאה חובה לכל אזרח שאיכפת לו.
בהצלחה!

לא ראוי למעקב!!!

ספר שעומד בכל הקריטריונים הדרושים לספר גרוע.
איכזב אותי קרביץ בספרו העדכני. נראה ספר זה הוא תוצאה של לחץ מצד הוצאת הספרים של קרביץ (ידיעות ספרים) כדי 'לנצל את ההצלחה של "הכלב היהודי" ע"מ לעשות הכנסה צדדית וקלה נוספת בדרך לספר האמיתי הבא'...
האמת, שלפני שקראתי ת'ספר, קראתי ראיון עם הסופר שמעיד שספר זה נכתב "בקלות יוצאת דופן" ו"במהירות לפני טיסה לחו"ל...." (ציטוטים חופשיים)
עלילת הספר מתרחשת ברחובות ירושלים.
בעצם לא, עלילת הספר מתרחשת בעיר דמיונית שאינה קיימת שקרביץ בחר משום מה לכנותה בשם ההיסטורי 'ירושלים'.
עשרות שמות של רחובות שפשוט אינם בנמצא. כך שאין לקורא את התענוג לצעוד עם גיבור הסיפור ברחובות ברי קיום.
עשרות שמות ושמות משפחה מסובכים וביזאריים לחלוטין, שהופכים את הספר לאינטלגנטי משהו רק בשל העובדה שאם תצליח לבטא שם אחד משלל השמות המופיעים בספר, חזקה עליך שיש בך מידת מה של אינטלגנציה, או כמות מרשימה של דבקות במטרה...
עשרות רבות של ביטויים תלמודיים וסלנג חרדי, שאין הכותב טורח ולו במעט לפרש לך הקורא מה בדיוק נגד מה בערימת המלל הזאת.
ו... זהירות ספוילר... ובכן חברות וחברים, הספר חף מכל פואנטה!!! סיומו של הספר, אינו משאיר טעם של סוף, כי אם טעם של מטוס שעומד להמריא ודפים שמועברים מיד כותב (לא סופר חלילה) אל יד עורך (?) תאב ניצול הצלחה.
הספר משתרך בליאות אל סיום מסלולו, ואת סיום זה לא מכתיבה סופה של העלילה(אם בכלל ישנה עלילה) אלא תחילתו של מסלול ההמראה.. פשוט נגמרו עשר דקות ההמתנה למטוס, אז זהו תם הסיפור, יש לנו "ספר".
אם אכן כך, זהו זלזול באינטלגנציה של הקורא הישראלי. זלזול שפוגע שבעתיים כאשר הוא מגיע מסופר מוכשר שכתב את יצירת "הכלב היהודי".
ולסופר עצמו... את ספרך הבא, אקרא בשאלה מן הספריה הקרובה ובחינם. את 80 השקלים ליצירה הבאה שלך כבר בזבזתי על הטרחנות הזאת שכינית "קלמן קימרלינג וכו' וכו'"

ספר קריאה שעיצב את חיי לכיוון הליברלי ה'לא נוח' לכאורה.
ספר שקראתי בגיל 15 בדמעות רבות,(כן, כשהייתי בן 15 הגברים מסביבי עדיין דמעו...) ועד היום יחסי לשכן ממול, לשותף בעבודה, לראש הממשלה, לפועל הניקיון, לכולם כולם. יחסי אל האדם כאדם (או השתדלותי להנ"ל) הוא נגזר ישיר של קריאתי את הספר ובגיל צעיר.
אני מחפש אותו לקריאה חוזרת.
אחרי שאקרא אתו שוב, אשתפך כאן מן הסתם בביקורת דומעת.

לאן...?

ישנם שחוו ילדות עשוקה.
פרנק מק'קורט לא חווה כלל ילדות שתיעשק...!

פרנקי הבכור הקטן, נועד מיד עם צאתו לאוויר העולם שלא להיות קטן.
"קח שתיים שלוש נשימות ילדות, ויאללה תתחיל לנהל פה את העסק שקוראים לו אבא - אימא. אחים ילדים, שכנים, מורים, מורים מכים, ילדים מכים, ילדים מוכים, מעסיקים, מפטרים, משכירים, משכירים לשעבר,...
פרנקי הקטן היה רעב. למעט אותן פעמים בהן מצא תפוחי אדמה בצידי הדרך, אותם הביא לאימא שתחלק בין כולם.
פרנקי הקטן הלך יחף. למעט אותם ימים בהם מצא חבל לקשור את הסוליה לנעל.
לפרנקי היה קר תמיד, למעט שלושת חודשי הקיץ, כי ממילא לא צריך תנור, מעיל, שמיכה ועוד כל מיני דברים שקשורים לחורף ויש רק לעשירים.
לפרנקי בביתו שתי קומות, התחתונה "אירלנד" כי היא הסימפטום לארץ הדוויה הזאת. והקומה העליונה "איטליה" שמזכירה שלמעלה מהנמוך הזה שכאן, יש מקומות יפים יותר לשאוף אליהם. אך בעיקר יש לו לפרנקי את אמריקה, לשם הוא שואף לברוח 'מאירלנד' 'ומאיטליה' גם יחד.
לפרנקי יש אב מובטל, מובטל גם ובעיקר מתפקידו כאב...
לפרנקי הקטן יש גם אם גדולה ואוהבת שבין השאר מתפקדת גם כאם פחות אוהבת לבעלה הילדותי משהו...
לפרנקי הבכור היו כמה אחים קטנים שתפקידו העיקרי כבכור היה לסייע לאמו בקבורתם.
אך ולמרות כל האמור, חייו מאוד משעשעים. משעשעים, כי את כל מנת הסבל הזאת, פורש פרנק מק'קורט בנימת הומור כואבת.
פרנק מק'קורט יצר אצל קוראיו תופעה חסרת תקדים, תופעה בה אדם צוחק אך דמעותיו דמעות צער הן. תופעה בה אדם מנגב דמעת כאב בהזדהות תוך כדי חניקת פרץ צחוק.

"האפר של אנג'לה" הינו ספר אוטוביוגרפי של נער בן 20 שנכתב ע"י אותו נער 40 שנים מאוחר יותר.
למרות מרחק הזמן מלא הספר בתיאורי חיים מפורטים ומדוקדקים כביכול התרחשו אתמול.
למרות מרחק הזמן לא מש הסבל, לא דהה הכאב, ולא נשכחו התחושות.
למרות מרחק הזמן הרב, לא נס ליחה של האופטימיות שליוותה את פרנקי המסכן. אופטימיות שהפכה כל מצוקה לסקרנות משעשעת "איך יכה הגורל הפעם".

הספר מתחיל עם שמחת חתונתם הלא כ"כ שמחה של הורי מק'קורט. חתונה שנכפתה בעיקר בצוק המצוקות. לילה של שכרות, הריון שלא ניתן לחזור ממנו ובעיקר מלחמה שלא ניתן לברוח ממנה.
ענני מלחמה שהקדירו את ניו יורק, הקדירו את שמיהם של מלאכי ואנג'לה מק'קורט והניסו אותם חזרה אל השאול הבטוח יותר, אירלנד מולדתם הדוויה. אותה אירלנד ממנה ברחו לניו יורק, בריחה לחיים טובים יותר נטולי אלכוהול ואבטלה ושחיתות ועוני ומלנכוליות תמידית, אותה אירלנד הייתה כעת מפלט בטוח יותר "כי יש שם את ההורים והאחים שיוכלו לתת לפרי אהבתם האסורה קצת מזון ומכות. שיוכלו לתת למלאכי האב איזושהי עבודה זמנית ופיטורין בסוף השבוע וחוזר חלילה. שם יוכלו לקבל קורת גג כלשהיא עד שיזרקם בעל הבקתה לקורה אחרת של גג וחוזר חלילה. שם יהיו לאם אנג'לה הורים אליהם תוכל לברוח מבעלה המכה בשכרותו ומקום לחזור אליו כשיתפקח ואמה תתחיל לרמז בפירוש שאי אפשר יותר, וחוזר חלילה.

זהו ספר שעונה במדויק על ההגדרה "לא תוכלו להניח מהיד". קראתי אותו ברצף במשך 2 ימים עם הפסקות נצרכות לאוכל שינה וכד'. הוא לא ארוך בשביל למלא יומיים, הוא פשוט עמוק ונוגע ללב בשביל להתעכב עליו במשך יומיים של קריאה, חודשיים של רושם עז, וחיים שלמים של געגוע לספר – געגוע שמחזיר אותך אליו מידי פעם.

"האפר של אנג'לה" בכתיבתו יוצאת הדופן של פרנק מק'קורט, כבש את רשימות רבי המכר בכל העולם והתעקש להישאר בכל רשימה לפחות שנה תמימה. ולא בכדי. מעבר לידיעה הבנאלית והמעודדת שישנם תמיד את אלו שסובלים יותר, נותן הספר מסה גדולה של אופטימיות ותקווה לחיים. שהרי אם פרנק מק'קורט נשאר לחיות ושפוי דיו בכדי לפרוש בשפה קולחת את עברו, הרי שהחיים תמיד נושאים עימם דוק של התחדשות לכל אחד ואחת מאיתנו.

בספרו זה (שהיה ספר הביכורים לשני ספריו האוטוביוגרפיים העתידיים), מייצר לראשונה פרנק מק'קורט את סגנונו הספרותי. ישיר, ציני, קולח ובעיקר כנה ברמה אובססיבית כמעט.
גם טובי הביקורות שנכתבו על האפר של אנג'לה, נטו תחילה לזלזל בסגנון הכתיבה ומצאו בו טעם לפגם. אך מק'קורט נצמד לסגנונו זה גם בספריו הבאים, ולא נותר למבקרים אלא להבין למפרע כי כאן טמון סוד קסמו. סגנונו של מק'קורט מהווה היום השראה לסופרים חדשים והפך להיות סגנון ראוי לכתיבה ספרותית.

ממליץ ממש בחום להתפלש באפרה של אנג'לה..!

ספר קריאה שעיצב את חיי לכיוון הליברלי ה'לא נוח' לכאורה.
ספר שקראתי בגיל 15 בדמעות רבות,(כן, כשהייתי בן 15 הגברים מסביבי עדיין דמעו...) ועד היום יחסי לשכן ממול, לשותף בעבודה, לראש הממשלה, לפועל הניקיון, לכולם כולם. יחסי אל האדם כאדם (או השתדלותי להנ"ל) הוא נגזר ישיר של קריאתי את הספר ובגיל צעיר.
אני מחפש אותו לקריאה חוזרת.
אחרי שאקרא אתו שוב, אשתפך כאן מן הסתם בביקורת דומעת.

"ובעליה לישראל בסמטאות ת"א הצעירה, שם שב ומסתדר העולם מחדש. האדם שב להיות אדם והכלב חוזר להיות כלב".
ובמדינת ישראל שלנו, הסופר 'אשר קרביץ' מתוקף מעמדו ההיררכי שנמצא כמה דרגות מעל הכלב, מספר הוא את סיפורו של הכלב.
כלב שבגרמניה הנאצית מעמדו ההיררכי היה כמה דרגות מעל האדם היהודי, ניתנה לו הרשות לספר את סיפורו של האדם, סיפורם של משפחת גוטליב...

יצירת ענק היא "הכלב היהודי" יצירה שמשלבת את דעתו של האדם בפיו של ידידו הטוב ביותר. שמחדדת את חייתיות ה'אדם' הנאצי מול 'אנושיותו המוסרית' של הכלב.
אם במשך אלפיים שנות גלות לכלב דמינו, הרי שבשש שנות הסאדיזם גורל כלב היה חלומו הוורוד של כל יהודי בארצות כיבושי הנאצים.

ולא רק היהודים, גם לגרמני מן השורה עדיף היה להיות כלב באותן שנים מאשר להיות 'אדם'- חיית אדם, נאצי...

"כורש" נולד לאימו, כלבה צעירה בבית משפ' גוטליב שבגרמניה.
הימים היו ימי הסתיו המבשרים את בואה של הסערה הנאצית.
כורש עוד זוכר (כך הוא טוען) ימים בהם היה אדון גוטליב קושר את רצועתו לעמוד בכניסה לחנות המכולת ובאורח פלא היה חוזר משם כעבור זמן מועט עמוס בסלי מזון לאדם ולחי.
אבל זה היה ממש מזמן, היום למשל לאיפה שכורש לא נכנס גם אדון גוטליב לא נכנס. בהתחלה חשב כורש שאדון גוטליב נהיה אדם אכפתי יותר לכלבו, אך עם הזמן שם לב שליד כל מיני חנויות על ידם נקשר בעבר, מופיע היום שלט עם ציור של כלב ולידו ציור של מישהו דומה מאוד לאדון גוטליב.
כורש גם זוכר ממש ימים בהם בבית משפחת גוטליב היו קולות של שמחה ושחרור. אבל גם הקולות הללו הם ממש ממש מזמן. היום הוא שומע בעיקר שקט, כן, שקט כל כך חזק שאפשר ממש לשמוע.
והיום גם יש בבית משפחת גוטליב ריח מוזר כזה, מין סירחון חזק של פחד....

אבל אז הגיע איזה נער צעיר, ולמרות שהיה גלוח ראש יכול היה כורש להבחין ששערותיו המגולחות הן בצבע בלונד. והיו לו גם עיניים כחולות ולא חומות עצובות כאלו כמו שהיו לגוטליבים....

מידי פעם היה כורש רואה כל מיני אנשים דומים לבני משפחת גוטליב, ולכולם היו עיניים חומות עצובות וריח חזק של פחד. בכל פעם שהיו רואים כאלו אנשים, היה הבלונדיני מדרבן את כורש להתנפל עליהם, אבל כורש רק היה עושה כאילו, כי באמת הוא מאוד אהב את משפ' גוטליב, ואולי האנשים האלו עם הריח המוזר הזה של הפחד הם בעצם אחים של אדון גוטליב...?!

כורש התפלא מאוד איך זה שאותו כולם מלטפים ומחבקים ודווקא לאנשים שדומים לגוטליבים מרביצים ובועטים....

אחרי כמה שנים, ליווה כורש את הבלונדיני לאיזה מקום מוקף גדר מזמזמת. היו שם רק כמה בתים וארוכים בצבע אפור ועל גגותם צינורות משונים כאלו שיוצא מהם הרבה עשן.
במקום הזה היה גם ריח מאוד חזק של שרוף... אבל לא ריח של נייר שרוף, גם לא של עצים שרופים, אלא מין ריח שרוף כזה שכורש עוד לא הריח מימיו.
כורש הירבה להתלבט אם אי פעם בהיסטוריה היה בעולם ריח כזה של שרוף...
ושם במקום הזה ראה לפתע כורש מרחוק את יהושוע, הבן של אדון גוטליב. וכורש נבח ונבח. חזק מאוד הוא נבח. הבלונדיני שמח מאוד שכורש נובח ואמר לו בחיבה "יופי כורש, למדת לזהות את הז'ידים המסריחים האלו, רוץ אליו ותקרע אותו עם השיניים החזקות שלך...."
וכורש אכן רץ, רץ מהר ולא חזר. יהושוע גם הוא רץ איתו.

יחד התחבאו יהושוע וכורש אצל אולגה, זקנה ערירית ואצילת נפש שסיכנה את חייה ונתנה מסתור בטוח לכורש ולחברו הטוב יהושוע.
פעם זה היה ההיפך. פעם היה יהושוע וחברו הטוב "הכלב כורש" אבל מאז זרמו הרבה דמים בדנובה והיום את כורש אף אחד לא רוצה להרוג, וכורש מצא לו איזה חבר טוב שהוא לא כלב, הוא משהו פחות ערך בהרבה, 'אדם', 'אדם יהודי...'
אבל כורש לא התנשא על יהושוע, הוא זכר ליהושוע את חסדו אליו כשעוד היה אדם, אדם ממש, אמיתי...

חצי שנה הם גרו אצל אולגה הטובה. בעצם לא אצל אולגה, באסם של אולגה. אם להיות מדוייק יותר מתחת לאסם של אולגה...
יום אחד ראה כורש "ציפורים גדולות" בשמיים, ממש ענקיות, שיצא להם לשלשת כזאת שעושה בומים חזקים מאוד כשהיא מגיעה לקרקע. כורש ממש נבהל, אך דווקא יהושוע מאוד שמח ומאותו רגע פתאום נעלם ליהושוע הריח הדוחה הזה של הפחד...
הם נפרדו מאולגה, מהאסם, מהברחשים ומכל מיני "בני אדם" שגרמו ליהושוע להסריח מפחד...
יהושוע החליט שעכשיו הוא רוצה רק דבר אחד, "ישראל!" כורש לא כ"כ הבין, אבל אפשר לחשוב שעד עכשיו הוא כן הבין... בעצם, אולי דווקא הכלבים הם שהבינו...

ובעליה לישראל, בסמטאות ת"א הצעירה, שם שב ומסתדר העולם מחדש. האדם שב להיות אדם והכלב חוזר להיות כלב.
הם גרו יחדיו, יהושוע וחברו הטוב כורש הכלב, ובאותו בניין גרה גם גב' שמחיוף. אשה טובה שאספה אל ביתה גור חתולים עיוור.
היא מצאה אותו רעב ברחוב, נכמרו רחמיה על החתול העיוור ואספה אותו אל ביתה...
כורש בטוח שגב' שמחיוף ואולגה ייכנסו יחד לגן עדן, שתיהן הצילו יצורים אומללים הפחותים מכלב...
יהושוע דווקא חושב שכורש הוא זה שמקומו בגן עדן מובטח, כי למרות שהוא חיה הוא עדיין לא חיית אדם...

ואני אומר אלו ואלו וגם אלו...

בסיום חוויתי את "הכלב היהודי" הלכתי לאחד ממכלאות הכלבים לאמץ לי איזה ידיד שנעזב.
גור מסוג "רועה גרמני" קטן וחמוד, תקע בי מבטי בקשה וחמלה. המשכתי לכלוב הבא. ליבי אמר לי, "אם כבר כלב אז כלב יהודי..."

ספר חובה לאדם!

אם יש גהינום, נסה לדלג עליו...

קשה הייתה לי קריאתו, וקשה יותר כתיבתי עליו.
ורק משום כך מחוייב אני לחוות דעתי עליו.
וקשה הוא לי כ"כ משום האמת העירומה בה ניחן הספר. הדקויות המדהימות המבטאות לאמיתה את נפש החייל, החייל הקרבי.
כל כך נאמן הספר לאמת, למשמעות, לחוויות של הלוחם, שכשקורא אותו מי שעבר חוויות דומות, הרי הוא חווה מחדש את חוויותיו שלו עצמו.

התחלתי בקריאתו כחצי שנה לאחר שסיימתי שירות קרבי בשטחים. למרות שלבנון אינה איו"ש, ולמרות ששכם אינה 'הבופור', בכל זאת כ"כ חוויתי מחדש את חוויותי שלי בשירותי את המולדת, שהנחתי מידי את הספר בעודי בחציו.
עד היום לא לקחתיו שוב לידי. מחכה אני לימים שהחוויות יישכחו דיים בכדי שאוכל לקרוא בו שוב, הפעם כקורא מהצד.
ומשום כל זאת, אני ממליץ לכל מי שאין בנפשו שריטות אלו לקרוא את "אם יש גן עדן"
הוא נאמן מאוד למציאות. נאמן מידי...
ועל ספר כגון זה נאמר "זר לא יבין את זאת"...
הסרט קל יותר לעיכול.