ביקורת ספרותית על הכלב היהודי מאת אשר קרביץ
ספר מעולה

---

"ובעליה לישראל בסמטאות ת"א הצעירה, שם שב ומסתדר העולם מחדש. האדם שב להיות אדם והכלב חוזר להיות כלב".
ובמדינת ישראל שלנו, הסופר 'אשר קרביץ' מתוקף מעמדו ההיררכי שנמצא כמה דרגות מעל הכלב, מספר הוא את סיפורו של הכלב.
כלב שבגרמניה הנאצית מעמדו ההיררכי היה כמה דרגות מעל האדם היהודי, ניתנה לו הרשות לספר את סיפורו של האדם, סיפורם של משפחת גוטליב...

יצירת ענק היא "הכלב היהודי" יצירה שמשלבת את דעתו של האדם בפיו של ידידו הטוב ביותר. שמחדדת את חייתיות ה'אדם' הנאצי מול 'אנושיותו המוסרית' של הכלב.
אם במשך אלפיים שנות גלות לכלב דמינו, הרי שבשש שנות הסאדיזם גורל כלב היה חלומו הוורוד של כל יהודי בארצות כיבושי הנאצים.

ולא רק היהודים, גם לגרמני מן השורה עדיף היה להיות כלב באותן שנים מאשר להיות 'אדם'- חיית אדם, נאצי...

"כורש" נולד לאימו, כלבה צעירה בבית משפ' גוטליב שבגרמניה.
הימים היו ימי הסתיו המבשרים את בואה של הסערה הנאצית.
כורש עוד זוכר (כך הוא טוען) ימים בהם היה אדון גוטליב קושר את רצועתו לעמוד בכניסה לחנות המכולת ובאורח פלא היה חוזר משם כעבור זמן מועט עמוס בסלי מזון לאדם ולחי.
אבל זה היה ממש מזמן, היום למשל לאיפה שכורש לא נכנס גם אדון גוטליב לא נכנס. בהתחלה חשב כורש שאדון גוטליב נהיה אדם אכפתי יותר לכלבו, אך עם הזמן שם לב שליד כל מיני חנויות על ידם נקשר בעבר, מופיע היום שלט עם ציור של כלב ולידו ציור של מישהו דומה מאוד לאדון גוטליב.
כורש גם זוכר ממש ימים בהם בבית משפחת גוטליב היו קולות של שמחה ושחרור. אבל גם הקולות הללו הם ממש ממש מזמן. היום הוא שומע בעיקר שקט, כן, שקט כל כך חזק שאפשר ממש לשמוע.
והיום גם יש בבית משפחת גוטליב ריח מוזר כזה, מין סירחון חזק של פחד....

אבל אז הגיע איזה נער צעיר, ולמרות שהיה גלוח ראש יכול היה כורש להבחין ששערותיו המגולחות הן בצבע בלונד. והיו לו גם עיניים כחולות ולא חומות עצובות כאלו כמו שהיו לגוטליבים....

מידי פעם היה כורש רואה כל מיני אנשים דומים לבני משפחת גוטליב, ולכולם היו עיניים חומות עצובות וריח חזק של פחד. בכל פעם שהיו רואים כאלו אנשים, היה הבלונדיני מדרבן את כורש להתנפל עליהם, אבל כורש רק היה עושה כאילו, כי באמת הוא מאוד אהב את משפ' גוטליב, ואולי האנשים האלו עם הריח המוזר הזה של הפחד הם בעצם אחים של אדון גוטליב...?!

כורש התפלא מאוד איך זה שאותו כולם מלטפים ומחבקים ודווקא לאנשים שדומים לגוטליבים מרביצים ובועטים....

אחרי כמה שנים, ליווה כורש את הבלונדיני לאיזה מקום מוקף גדר מזמזמת. היו שם רק כמה בתים וארוכים בצבע אפור ועל גגותם צינורות משונים כאלו שיוצא מהם הרבה עשן.
במקום הזה היה גם ריח מאוד חזק של שרוף... אבל לא ריח של נייר שרוף, גם לא של עצים שרופים, אלא מין ריח שרוף כזה שכורש עוד לא הריח מימיו.
כורש הירבה להתלבט אם אי פעם בהיסטוריה היה בעולם ריח כזה של שרוף...
ושם במקום הזה ראה לפתע כורש מרחוק את יהושוע, הבן של אדון גוטליב. וכורש נבח ונבח. חזק מאוד הוא נבח. הבלונדיני שמח מאוד שכורש נובח ואמר לו בחיבה "יופי כורש, למדת לזהות את הז'ידים המסריחים האלו, רוץ אליו ותקרע אותו עם השיניים החזקות שלך...."
וכורש אכן רץ, רץ מהר ולא חזר. יהושוע גם הוא רץ איתו.

יחד התחבאו יהושוע וכורש אצל אולגה, זקנה ערירית ואצילת נפש שסיכנה את חייה ונתנה מסתור בטוח לכורש ולחברו הטוב יהושוע.
פעם זה היה ההיפך. פעם היה יהושוע וחברו הטוב "הכלב כורש" אבל מאז זרמו הרבה דמים בדנובה והיום את כורש אף אחד לא רוצה להרוג, וכורש מצא לו איזה חבר טוב שהוא לא כלב, הוא משהו פחות ערך בהרבה, 'אדם', 'אדם יהודי...'
אבל כורש לא התנשא על יהושוע, הוא זכר ליהושוע את חסדו אליו כשעוד היה אדם, אדם ממש, אמיתי...

חצי שנה הם גרו אצל אולגה הטובה. בעצם לא אצל אולגה, באסם של אולגה. אם להיות מדוייק יותר מתחת לאסם של אולגה...
יום אחד ראה כורש "ציפורים גדולות" בשמיים, ממש ענקיות, שיצא להם לשלשת כזאת שעושה בומים חזקים מאוד כשהיא מגיעה לקרקע. כורש ממש נבהל, אך דווקא יהושוע מאוד שמח ומאותו רגע פתאום נעלם ליהושוע הריח הדוחה הזה של הפחד...
הם נפרדו מאולגה, מהאסם, מהברחשים ומכל מיני "בני אדם" שגרמו ליהושוע להסריח מפחד...
יהושוע החליט שעכשיו הוא רוצה רק דבר אחד, "ישראל!" כורש לא כ"כ הבין, אבל אפשר לחשוב שעד עכשיו הוא כן הבין... בעצם, אולי דווקא הכלבים הם שהבינו...

ובעליה לישראל, בסמטאות ת"א הצעירה, שם שב ומסתדר העולם מחדש. האדם שב להיות אדם והכלב חוזר להיות כלב.
הם גרו יחדיו, יהושוע וחברו הטוב כורש הכלב, ובאותו בניין גרה גם גב' שמחיוף. אשה טובה שאספה אל ביתה גור חתולים עיוור.
היא מצאה אותו רעב ברחוב, נכמרו רחמיה על החתול העיוור ואספה אותו אל ביתה...
כורש בטוח שגב' שמחיוף ואולגה ייכנסו יחד לגן עדן, שתיהן הצילו יצורים אומללים הפחותים מכלב...
יהושוע דווקא חושב שכורש הוא זה שמקומו בגן עדן מובטח, כי למרות שהוא חיה הוא עדיין לא חיית אדם...

ואני אומר אלו ואלו וגם אלו...

בסיום חוויתי את "הכלב היהודי" הלכתי לאחד ממכלאות הכלבים לאמץ לי איזה ידיד שנעזב.
גור מסוג "רועה גרמני" קטן וחמוד, תקע בי מבטי בקשה וחמלה. המשכתי לכלוב הבא. ליבי אמר לי, "אם כבר כלב אז כלב יהודי..."

ספר חובה לאדם!

» ביקורות נוספות של מנדי
» ביקורות נוספות על הכלב היהודי