ביקורת ספרותית על אדם הנצחי מאת ז'ול ורן (וורן)
ספר בסדר

---

הקונספט מעניין: בציביליזציה אנושית שנמצאת בעת משבר, מדען ממנסחי תאוריית האבולוציה, שמאמין שבני האדם הם מין בן מספר עשרות אלפי שנים ספורות למרות בעייתיות בראיות, מוצא בתוך חפירה יומן שנכתב לפני הזמן המשוער בתאוריה שלו על ידי בן אדם מהציביליזציה שלנו, ובה הוא מתאר את קריסת האנושות.
רוב הספר הוא היומן הזה, עם פרולוג ואפילוג מנקודת הראות של אותו המדען.

ובכן, הקונספט טוב, אבל הביצוע צולע.. עם סה"כ פחות ממאה עמודים (בפורמט קצר) אין כאן מספיק "בשר" כדי לתת לקונספט שתיארתי כאן עומק רעיוני או רגשי, ונשאר לנו שלד מרשים, אבל שלד בכל זאת..
חשוב לציין שהנובלה הזו לא יצאה במהלך חייו של ורן אלא נמצאה בעזבונו לאחר מותו, כך שייתכן שהיא אפילו לא הייתה גמורה ומלוטשת דיה לפי הסטנדרט שורן הציב לעצמו, אך אין לדעת.

הרבה מהקונספט של היצירה הזו מבוצע טוב בהרבה בנובלה "המגפה הסמוקה" של ג'ק לונדון, ומאוד מעניין להשוות בין שתי היצירות. שתי הנובלות נכתבו ע"י סופרים שהתפרסמו בכתיבה של סיפורי הרפתקאות לגילאי הנעורים בעיקר, שתיהן יצאו לאחר מות המחבר, שתיהן נכתבות בעיקר בפורמט יומן של שורד האפוקליפסה האחרון שמנסה להעביר את הידע הציביליזציוני לדורות ההולכים ומתפראים, שתיהן בעלות מסקנה שהאנושות נדונה למעגליות של שגשוג וקריסה, שתי הדמויות הראשיות אפילו חוות את האפוקליפסה בקרבת מקום; האחד בקליפורניה והשני בבאחה קליפורניה.

השוו את קטע הסיום של "אדם הנצחי":
"תהא אשר תהא אמת זו, לא נותר דבר ממלאכת האדם אחרי האסון, והוא נאלץ להתחיל שוב מתחתית המורד ולעלות אל האור. אולי כזאת תקרה גם עם האנדארט־איטן־שו. אולי יהיה זה כך גם אחריהם, עד היום ש...
אך האם יגיע אי פעם היום שתשוקתו הבלתי נלאית של האדם תבוא על סיפוקה? האם יבוא אי פעם היום שהאדם, לאחר שיסיים לטפס במדרון, יוכל לנוח על הפסגה שתיכבש סופסוף?...
כך חשב הזַרטוג סוֹפְר, רכון על כתב היד המעורר כבוד.
באמצעות סיפור זה מן העֵבר האחר, הוא שיער בדמיונו את הדרמה הנוראה המתרחשת בלי הרף ביקום ולבו נמלא באמצעות סיפור זה מן העֵבר האחר, הוא שיער בדמיונו את הדרמה הנוראה המתרחשת בלי הרף ביקום ולבו נמלא רחמים. מדמֵם כולו מן הצרות הרבות מספור שסבלו מי שחיו לפניו, כורע תחת כובד המאמצים המיותרים שהצטברו באינסוף הזמנים, הבין הזַרטוג סוֹפְר־אי־סר, אט אט, בכאב, את ההתחלה מחדש הנצחית של הדברים."

לקטע הסיום של "המגפה הסמוקה":
"אבק השריפה יופיע. שום דבר לא יעצור אותו — זה תמיד אותו סיפור מחדש. האדם יתרבה, ובני אדם יילחמו. אבק השריפה יאפשר לבני אדם להרוג מיליוני בני אדם, ורק בדרך הזאת, באש ובדם, ציוויליזציה חדשה תתפתח באחד הימים הרחוקים. ואיזו תועלת תצמח מזה? כמו שהציוויליזציה הישנה עברה מן העולם, כך תעבור גם החדשה. לִבנות אותה יידרשו אולי חמישים אלף שנים, אבל היא תעבור. הכול עובר. רק הכוח והחומר הקוסמיים נשארים, זורמים תמיד, פעילים ומגיבים ויוצרים את הטיפוסים הנצחיים — הכומר, החייל והמלך. מפי עוללים תצא חוכמה בכל זמן. אחדים יילחמו, אחדים ישלטו, אחדים יתפללו; וכל השאר יעבדו בפרך ויסבלו ויכאבו ואילו גופתם המדממת תזין שוב ושוב ללא סוף את יופיה המדהים ואת קסמה המופלא של התרבות האנושית. בעצם יכולתי גם להשמיד את כל הספרים האלה שאחסנתי במערה — יישארו או יושמדו, ממילא כל האמיתות הישנות שלהם יתגלו, והשקרים הישנים שלהם יחיו ויועברו הלאה."

ובכן, אני מאוד ממליץ על "המגפה הסמוקה", שיכול מאוד להיות שלקח השראה מ"אדם הנצחי". לגבי היצירה הזו של ורן.. אפשר לוותר, אפשר גם להקדיש לה חצי שעה ולקחת מה שתיקחו ממנה, כי היא קצרה ובעלת ערך למרות פגמיה.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על אדם הנצחי