ביקורת ספרותית על פרחים בקנה - כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל מאת נוה דרומי

---

את הספר הזה קניתי בעיקר בשל השם המסקרן, ליום הולדתי לפני כחודשיים.
אנקדוטה מעניינת: בשנות האלפיים נבחנתי לאחת מלהקות הנוער במושבים ושרתי באודישן את השיר הזה: "פרחים בקנה ובנות בצריח"...

וכולי במתח איזה שבוע שיתקשרו (פעם היו מתקשרים גם אם לא התקבלת), כי בראש המתבגרת החנונית שלי אני עוד שנייה מגשימה את החלום. מי ששרה את זה ראשונה בשכבה הייתה הילדה הכי מקובלת, ואני כזה "אני אהיה כמוה אם רק יקבלו אותי ללהקה!!! אומייגד"
ואז...


טם טה גה דם

"יעלה?"
"כן?... (אימאל'ה)"
"היית במבחנים ורצינו לומר ש... נו... הופעת יפה"
"אבל?"
"רק חסר לך ניסיון! אנחנו מחפשים בנות ששרות ורוקדות הרבה שנים אבל את ממש סבבה וזה. אל תיקחי את זה אישית."
"לא לוקחת אישית, אל תדאגי."
"אחלה".
"סבבה"
"אנחנו בטוב?"
"ברור, מה זה..."


בכלל! לא! לוקחת אישית!!!!!

אז מה אם יש לי קול של ילדה!
מה את יודעת על הקשר שלי עם טנקים?
מה את יודעת על הסיבה שבגינה בחרתי את השיר הזה דווקא...
מה את יודעת על הסיבות שבעיטן נבצר ממני ללמוד באופן מסודר שירה?

ואולי אם תפתחי את האוזניים, ותחשבי קצת מעבר - תביני.
אני עוד שנתיים שלוש מתגייסת, את כבר סיימת. אנחנו לא סובלות מאותן בעיות. ו"בזכותך" - אפילו לא ביררתי על להקה צבאית. שום תפקיד שהוא, אחרי שנים שהשקעתי בנגינה.
משאית המדליות מבוחני הלהקות מחכה רק לך! עזרת להם מראש ולכתחילה לסנן בנות "כמוני". ולבחור רק מבין הכוכבות האמיתיות! כמו הבת שלך.
כי ברגיל מה הבעיה? כל אחת יודעת את התפקיד שלה... אבל במקרה חירום... מה אם מישהי, אחת מהלהקה - תהיה חולה חלילה (חולה על עצמה? חולת צומי? איזה סוג חולי?...) האם אני לא אגנוב לה את הסולו על ידי זה שאשיר אותו לרגע במקומה? מי ישמור על הסולואים של הבת שלך המסכנה שכל כך רצתה את התפקיד? הישארו עימנו אחרי הפרסומות.

אז נשארו לי המחברות... תסריטים שלמים על להקה צבאית מחתרתית, ועל איך אני עוברת בסיס (מה שקרה גם במציאות! על אף שמזהירים אותי שלא כדאי לי)
וכל זה בשביל איזה פקאצה מבוגרת מלהקה פלצנית מהמושבים...

ונוה דרומי... לפי השם היא כזאת שנבחרת לדברים, כזאת שיכולה לייצג את הדור. היא מישהי שמבינה על מה היא מדברת חרף גילה ונשיותה. היא בחרה בכוח ההערצה שקיבלה כפורצת דרך, והחליטה לבוא ולתת קול לקטנים שהיינו (וחלקנו עדיין) ולא ללכת בתלם ולהגיד שהיא התקדמה והיא בגיל 30 בשיאה, משפיענית ו"אחריה המבול".

היא החליטה שלא להתחנף חזרה לפוליטיקאים שמעליה - כמו שראיתי לא מעט אצל מקבילותיה.

נוה דרומי היא מהדור שלי - מילניאל, הדור שאפשר לזהות לפי השם - קיבל את עיקר חינוכו הצבאי והפוליטי במהלך שנות האלפיים. החוויות הכי מעצבות קרו לילדי הארץ ולילדי חו"ל בין הגילאים 13-25 שבו אדם מגבש "אני" בוגר ונפרד מההורים.

אצלנו זו הייתה תוכנית ההתנתקות שהעמיקה את הפערים בין נוער דתי וחילוני וגם בין נוער דתי וחרדי ביחס לערביי ארץ ישראל, ולחזון ארץ ישראל השלמה. בין לבין הייתה גם את מלחמת לבנון השנייה שלא נראה לי שמישהו מאיתנו הבין על מה נלחמים, ועוד מלחמות "קטנות": עמוד ענן, עופרת יצוקה... ב-2011 מחאה חברתית ענקית שבה סוף-סוף שינינו משהו.

גם אם בשבילכם המבוגרים יותר זה רק קוטג' ומילקי, מפלגת הגימלאים... אז אצלנו זו הייתה אופוריה מסוימת אחרי רצח רבין שטלטל את כולנו מכל צדדי המפה הפוליטית. היינו ילדים בסך הכול וחלקנו לא זוכרים כלום אלא רק את היריה.

ואחרי חמש עשרה שנה סוף סוף הייתה תחושה של שינוי. אבל למרבה הצער אולי זו באמת הלכה והתבררה כרק תחושה...

ואז הספר פרחים בקנה בא וטוען "אנחנו במצב רע!" ואז שואל "מי אשם?"

כי אחרי ה"היי" של המחאה ב-2011 כצפוי היו סכסוכים פנימיים בתוך העם ובעיקר בתוך מחנות הצעירים, מטבע הדברים זו דרכם של צעירים. בסוף נבחרה איזה ג'ינג'ית יפה לייצג את כולנו ולהיות קול האמת והשקיפות של הדור.

האם הבחירה היא אובייקטיבית לגמרי ובאמת מייצגת את החיים הקטנים? הספר בוחן היסטורית את הצבא מתחילתו ואת המהפכה שהייתה בשני העשורים האחרונים. בדור שלנו... האם נתנו לנו להביע את קולנו למול ענקים כמו יגאל אלון ובן גוריון - או שבתקופת שנות האלפיים עד 2010 הבנו שהדג מסריח מהראש והמחאה הייתה קצה הקרחון של זעקת כאב על איך שהדברים נראים מלמעלה, אחרי כל המסע המסובך והמסוכן שעשינו בצבא ואנחנו עדיין "צעירים מדי בשביל להחליט משהו".

האם אפשר להחזיק במקל משני קצותיו - להישאר עם הצעירים ולהמשיך להיאבק את מלחמות היום יום עם דירות בגודל קופסאות של קוטג'ים וכל מה שזה עושה לאדם צעיר?

ובמקביל להיות הצעירה הנכונה מהמגזר הנכון עם המראה הנכון והשפה הנכונה והדת הנכונה ולקבל כוח עצום ולשבת במליאות ובכנסים המשפיעים ביותר?

זה ספר שיש בו המון שאלות דת ולכן לוקח לי זמן להעמיק בו. סורי. זה לא אישי מבחינתי, אני סתם משתפת חוויה שכנראה לא אוכל להסביר במילים ולהיצמד לביקורת עניינית.
זה הרי ספר על צבא מנקודת המבט היהודית המובהקת. גם הרקע שלי, המשפחה, המקומות שלמדתי בהם, חלק מהצבעותיי הפוליטיות - יגרום לאנשים לייחס אותי אל נקודת המבט הזו. זה שלנו וזהו, כולנו פה באותו צד, שהולך ונעשה ימני יותר.

אני נותנת את סתיו שפיר, דפני ליף וכו' כדוגמא מה קורה לאדם שהיה אולי צעיר מדי לתפקיד כשרבים מהמארגנים בגילו לא הלכו לכיוון הפוליטיקה ומאסו בה.
לדעתי הייצוג שלנו הצעירים בפוליטיקה רחוק מלהיות משביע רצון. כשאני מדברת על קולו של הדור שלנו, אני כוללת את קולם של האנשים חסרי המעמד מסיבות דת, מצפון, מצב נפשי, שירות צבאי, עבר בעייתי... ואולי אלה בעצם רובנו.
בזה הספר לא יסכים איתי, אפשר לומר שנוה יותר "פטריוטית" ממני.
היא מציגה את כל הדעות - אבל די ברור שהיא נוטה בסופו של דבר לצד השמרנות היחסית. היא לא רוצה שנפתח מסמכים כמו "ערכי צה"ל" לביקורת ציבורית...

מה שאומר שהחוזה הבלתי כתוב בין חייל פשוט למפקד נשאר בלתי כתוב. עם כל המשתמע.

אך אני מתעלמת מן המחלוקת הפוליטית ביני לבין דרומי, כי אני חושבת שהיא עשתה מעשה אצילי מאוד בפרסום התוכן. אני מראש הייתי בעד נוה לפני שקראתי, כי כשאני ניסיתי לדבר על מה שאירע בצבא ובפוליטיקה בזמן ההתרחשות שקרתה לי ולחברותי שלא משתייכות למיינסטרים - די פסלו אותי.
עם השנים פגשתי גם אחרות שנופלות בין הכיסאות של צבא ושאר גופי המדינה שלא מתקשרים כבר מאז 2011 ואנחנו בתווך, סובלות את חולאי "המערכת".

בניגוד אלי - נוה ערכה את המחקרים הדרושים, יש לה חותמות ומילים לתאר מה שגם אני וחברותיי לבסיס חווינו, וזו מבחינתי כל התורה.

גבולות הקו הירוק הפסיקו מזמן להיות עבורנו מושג משעמם משיעור היסטוריה, וכמו שאנחנו רואים עכשיו - עבור הרבה צעירים גבולות הקו הירוק הם החיים עצמם. לי כל התקופה הזו גרמה לבלבול רוחני - התקרבות והתרחקות, חיפוש איזושהי דמות להעריץ ואכזבה מרה.
אצל אחרים זה אובדן פיזי של בית, של מהות, זה דיכאון יותר עמוק ופחות מוטיבציה להתחיל טיפול כשחווית החיים שלך היא: עקור.
ואין לזה חותמת שתפתור את הרגש הזה... ואין גיל שזה עובר.
כי בגיל צעיר מדי נחשפת לשקרים ששינו את חייך. עכשיו לך תאמין בהם, במבוגרים - עם כל האנשים הטובים שהכרת ושהתייחסו אליהם כאחרוני הפושעים.

כולם יסכימו שהייתה פה הפקרות חמורה, בכל השנים האלה שמאז לבנון השנייה ועד צוק איתן. ולקרוא את זה עכשיו זה להבין שלא דמיינתי, זה עוד חותמת קטנה שהייתי אמורה לקבל ומנעו ממני.
באמת שיחקו לנו במוח - מה שנוה מכנה בספר "מניפולציה".
היא מתעדת את כניסתם של גורמים מפוקפקים כאלה ואחרים למקומות הכי רגישים של צה"ל, ואת ה"עיצוב רוחני" המחודש שהדור שלנו עבר.
אצלי אלה היו ארגונים דתיים שהציעו "תרבות" ובתכלס הכריחו אותנו לטקסים רוחניים מסוימים...
והיו גם סתם נוכלים שרודפים אחרי חיילים עניים כדי להוציא כסף, והצבא אישר להם להיכנס לבסיסים.
אצל אחרים זו הייתה החוויה שהמפקדים שלהם מתערבים להם בתמונות שהעלו לרשתות. כל דבר נתפס כמאיים, הכול אסור, הכול יכול לפגוע בצבא.
וזה נובע מחוסר ידע של מה אסור ומה מותר לפרסם... הן מהחיילים הפשוטים והן מהמפקדים, אך המפקדים לא יודו אם טעו ולא יתנצלו, רק החייל הזה גם בגיל שלושים יחשוב אם התמונה הזו צריכה להיות מסווגת או לא.

כשהסייבר פרץ לחיינו וכולנו היינו מוקסמים ממנו - פרצו לחיינו גם עוד כמה תופעות פחות יפות, של מניפולציות מסוימות על אנשים צעירים שמחפשים השתייכות חדשה ולא עם ההורים המיושנים.

את זה קשרו לנו במניפולציה עם חוויות ראשונות: קרבות אמיתיים או תרגולים על יבש, זוגיות טובה או רעילה, מוות של נערים או סבים, מחאות מוצלחות או מגוחכות... כל מה שאתה חווה בפעם הראשונה בגיל זה, ועוד לא מבין איך בדיוק זה ישתלב לך בחיים הבוגרים וגם ממש לא אכפת לך כי אתה בן 19.

ועל התמימות הזו אנשים עשו קופה, גם אם הם כבר הספיקו לשכוח...
ואני לא יודעת אם הם צריכים לשלם - אבל לפחות לקרוא כדאי.
תודה.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על פרחים בקנה - כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל