שורה תחתונה כבר בעליונה? אחד הספרים היותר פטריוטיים שיצאו כאן לאחרונה. כמדינה המצויה רוב ימיה במהלך מלחמות כאלה ואחרות, החוסן באמת מפתיע ואפילו מצעיד הלאה מדינה, שאחרת היתה אמורה להיעלם ממשפחת האומות.
מה גורם לחוסן זה?
אם ניקח מדינה מתקדמת אחרת בעולם, יפן, הרי נראה מיד הבדל דמוגרפי בולט: בעוד הם אחד העמים הזקנים בעולם, עם כוח עבודה צעיר הולך ודל, אנחנו אחת המדינות הצעירות בעולם, עם שיעור ילודה מהגבוהים, מה שמבטיח כוח עבודה לעתיד, כוח עבודה שמשלם מיסים ומאפשר תחזוקה נאותה של מדינה (דבר הניכר במיוחד במדינה בעת מלחמה, 2024).
אבל זה כשלעצמו לא די בו. צריך חוצפה. כן, אותה חוצפה להרים טלפון למנכ"ל חברת הייטק ולהציע הצעה לפיתוח כלשהו והלה לא סבור שיש בשיחה הזו משהו לא תקין. כך הגיעו לעולם אמנון שעשוע (מנכ"ל מובילאיי) ורן בליצר (מנכ"ל הכללית).
יכול להיות אנקדוטלי, אבל תוסיפו לחוסן הזה את ארוחות יום השישי במשפחה ישראלית ממוצעת, המפגש הרב דורי של סבא, אב ונכדה, את המרחקים הקצרים פיזית ונפשית בין כולם. תגידו שמה מיוחד בזה ותראו תופעה חדשה ומעניינת בארה"ב, האיסור על הורים (איסור בחוק) להתקשר לילדיהם, ולא מדובר בילדים בני נוער, אלה בגירים בשנות השלושים לחייהם. תופעה כזו לא תמצאו פה.
אולי מוזר, אבל קחו את תופעת צבא העם, אותו צבא המוציא משהו מכל מתגייס, אותו כור היתוך ההופך מדינה הבנויה משבעים תפוצות, שבסוף דוברים בה עברית ואוכלים אוכל אחיד בצבא, חווים אותה טירונות ומקבלים הזדמנות גם לאישה להיות טייסת ולכל אחד, מעשית, להיות כל מה שיכולתו תגיע אליו.
זה אמנם לא מופיע בספר מפורשות, אבל השסע של 2023 כאילו התאחה במהירות עם תחילת מאורעות השביעי באוקטובר והמלחמה המתמשכת שנכפתה. מי שאך אתמול התווכחו ולא בנימוס, עתה לוחמים שכם אל שכם. אבל אם נחזור לימים רגילים יותר, נמצא מנכ"לי חברות הייטק, שהתעקשו עם התמנותם למנכ"לים, להשאר דווקא בארץ ולגרום לכך שההייטק יגיע לכאן ולא הם לשם. זה גרם לצפיפות שומטת לסת של הייטק בארץ, הרביעית בעולם למדינה זעירה כל כך. נוסיף לזה גם את עצם העובדה, שעובד יוצא באמצע היום כי הוא צריך להגיע למסיבת חנוכה בגן ואיש לא מרים גבה (כי האיש עצמו, עם הגבה, יצא גם הוא למסיבת חנוכה אחרת). הכי נוח לגדל ילדים בארץ. גם הכי טוב.
זוכרים את מושג הבייבי בום? אומרים עלינו, שאנחנו נמצאים בבייבי בום כל הזמן. קחו שיעורי ילודה גבוהים, הוסיפו על זה שיעורי ילודה גבוהים של החרדים והערבים, וסכמו את רצון הערבים, ערביי ישראל, להמשיך ולגור, להתפתח ולעבוד דווקא בישראל.
הספר כתוב היטב ומרתק, רחוק מהכתיבה היבשה והמשמימה של ספרי העיון, ממש כאילו קראתם סיפור על השכן ממול, על ארוע שקרה בצ'כונה הסמוכה. אתם אולי חווים רגעי משבר וכעס, מוות ממלחמה ועוד, אבל הספר הזה בא לחמם ולא לצנן, ולא לעשות זאת בדרכו המלאכותית. פתאום ארוחת שישי היא חג הודיה שבועי, שיעורי הילודה הם בייבי בום מתמיד והרמת טלפון למנכ"ל חברה חוצפה לא ממש חצופה.
שווה קריאה בהחלט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
