כשאני הולכת להיות לאורך השבת אצל ההורים שלי, אני יודעת בוודאות שאני הולכת למצוא את אחד מהספרים החכמים שאבא שלי או אחי קנו עבור עצמם, ויכולה לקרואבו. נכון שרוב הספרים יעסקו בהיסטוריה מלחמתית של המאה העשרים, הלא זה תחום העניין הראשי של אבא שלי אותו הוא הוריש לאחי. אבל יש גם תחומים אחרים שמעניינים אותם, חלקם משיקים להיסטוריה הצבאית וחלקם ספרי עיון בנושאים אחרים לחלוטין.
דוד פסיג, עתידן, כתב על שנת המאה למדינת ישראל, הלא היא 2048. רוב הספר נכתב בשנת 2008 היא שנת השישים לקום המדינה, עם מעט תיקונים ותוספות עם ההורדה לדפוס בשנת 2010 עם תחילת . רוב הסקירות כאן באתר נכתבו בסביבות שנת 2012, די קרוב לזמן ההוצאה לאור. אני קוראת את הספר בשנת 2024, לאחר שעבר כ-40% מהתקופה החזויה. כולנו יודעים מה מצב מדינה ישראל בשנת 2024, עם יום העצמאות ה-76 שגורם לאויבנו לפמפם את רעיון "קללת השמונים שנה" לפיו מדינת ישראל תחדל להתקיים בתקופה הזאת, כי הנה, המדינה החשמונאית התקיימה שבעים ושבע שנים וחדלה. ובכן, כמו שאמרתי, זמן טוב להסתכל על התחזיות ולראות אם הן בכיוון או שפרופסור פסיג הוזה ומתיימר לעשות דברים שאף אדם לא יכול לעשות.
פסיג הוא עתידן, כתוב על כריכת הספר שהוא היחיד בישראל, אבל לדעתי גם רועי צזנה עוסק בזה לא מעט, אם כי אני לא בטוחה שתחומי העיסוק שלהם חופפים. להיות עתידן, הוא מסביר בספר, זה לא לחזות בכוכבים ולא לנחש, אלא להסתכל על העבר ולמצוא כלים שבהם אפשר להסיק מן העבר על העתיד. זה לא שמה שהיה הוא שיהיה, אלא שלפעמים יש מגמות שניתן לראות את קווי הפעולה שלהן ולהסיק מסקנות בהתאם. הכלי שפרופסור פסיג בחר הוא ניתוח גיאגרפי של מדינות ומעצמות. מתוך הניתוח של המיקום הגיאוגרפי, תנאי השטח, מתווה השטח, קיומם או חוסר קיומם של גבולות טבעיים, גודל השטח ביחס לאוכלוסיה והיסטוריה של מלחמות או התקפות העבר שנובעות מהגיאוגרפיה הזאת. כל אלה, אומר פסיג, משפיעים על אופי האנשים החיים במדינות האלה. טראומות העבר נצרבות עמוק במיתוסים המכוננים של האומה, ומשפיעה על דרך אומדן האיומים העתידיים וקבלת ההחלטות של אנשי המדינה ומנהיגיה. בנוסף פרופסור פסיג נותן משקל לטכנולוגיות, אבל הוא מתייחס אליהן כמשפיעות על מבנה גיאוגרפי, בובן שהן מניעות אנשים ומידע ממקום למקום ויוצרות ממדים שונים לגיאוגרפיה, כמו המעבר בין שבילים על פני הקרקע, לנתיבים על פני ימים ובאוויר, ליציאה אל החלל, וכמובן לממדים הנוספים של העולם הוירטואלי.
אז זה המבנה: תיאור הכלים של חקר הגיאוגרפיה, אחרי זה יישום בהבנה של הגיאוגרפיה בעולם נכון לזמן כתיבת הספר, תיאור השפעות על המעצמות בעולם, תוך חיזוי הכוחות העתידיים. פסיג חוזה אופציה למעצמות עולות - מעבר לארה"ב שלטענתו כוחה עוד הולך ועולה, הוא חוזה עוצמות לרוסיה, טורקיה ויפן, וטוען למשל שסין אינה כוח שיש להתחשב בו. הוא משלב נתונים דמוגרפיים עולמיים ונתונים ספציפיים לכל מדינה שעושים שימוש בשיעורי ההזדקנות של מדינה מול שיעור הילודה שבה. ברוב המקומות הדמוגרפיה הולכת לכיוון הזדקנות אוכלוסיה מה שמשפיע על כוח העבודה הזמין ועל היכולת להדוף איומים חיצוניים או פנימיים. הוא כמובן לא כולל בתחזית שלו פנדמיה כלל עולמית, אבל עדיין יש כוחות מעניינים שהוא כן מתאר, כמו למשל החות'ים שאני לא שמעתי עליהם בכלל עד השנה הזאת, או הבנה שמתקפה של רוסיה על מדינות במזרח אירופה היא לא צפי אלא יותר כמו אירוע ששואלים מתי יקרה ולא האם יקרה.
מכאן לתחזית עבור ישראל. פסיג מביא את ההיסטוריה והגיאוגרפיה הישראלית על פי תובנות המדע ומאיץ בקוראים המסורתים והדתיים לא לחשוב על יציאת מצרים ושנות יהושע כאמיתות היסטוריות אלא יותר באתוסים מכוננים. הוא מביא שלוש אופציות לקיום מדינה יהודית בארץ הזאת, אחת מהן היא מדינה יהודית עצמאית "בסגנון ממלכת דוד המלך" אבל שתי האחרות הן אופתציה של מדינות שנמצאות ברמה כזו או אחרת כמדינות חסות. במקביל הוא מביא את הנרטיב הפלסטיני בתור הסבר לצורת החשיבה שלהם, מתאר מהנתונים הגיאוגרםיים למה עזה לעולם לא תוכל להתקיים במתכונת שלה - חלק מהרשות אך מנותקת ממנה, וגם מסביר למה הנרטיב הפלסטינאי סותר את כיוון ההתקדמות הכלל-ערבי. פסיג חוזה מלחמה בין ישראל לסוריה בשטח לבנון בשנת 2020 בבחישה של טורקיה ורוסיה, אבל לא את מלחמת האזרחים בסוריה. זה עדיין לא קרה, אבל אנחנו רואים את הדרך לשם, כמו גם את הדרך לנורמליזציה מול סעודיה שמהווה כוח עולה בעולם הערבי. הוא חוזה סכסוכים אזרחיים בישראל, שאנחנו אכן רואים, ומונה "התכנות" למלחמה חזקה בעזה בסגנון עופרת יצוקה אבל ברמת הרס גדולה בהרבה. הוא טוען שהמלחמות הולכות ונעשות ממוכנות יותר בשילוב כלי טיס מונחים מרחוק ורובוטים ולכן המלחמות יוצרות הרבה פחות אובדנים בנפש. כך שחלק מהתחזיות התגשמו וחלק לא. אבל בעיקר זה לא המוקד. המוקד הוא להכיר כוחות פעילים במדינה ובעולם ולהתכוונן אסטרטגית בהתאם להם. ובשורה התחתונה היה לי מעניין מאוד. כמו כן אני בטוחה שמדינת ישראל תחגוג את יום הולדתה המאה בשנת 2048, אני רק מקווה שאוכל לחגוג לאמא שלי מאה שנים באותו זמן.
