ביקורת ספרותית על ללא מחר מאת ויואן דנון
ספר לא משהו

---

יש ספרים שהרקע שלהם הרבה יותר מעניין מהיצירה עצמה. זה אחד הספרים הללו.
המחבר, ויואן דנון, הוא מהדמויות המרתקות של סוף המאה ה18 ותחילת ה19 בצרפת מלאת המהפכנות. אציל ששימש כנער בתור משרת בארמון המלוכה, דיפלומט ומרגל, אמן, אשף פוליטי שהתחבר גם למשפחת המלוכה וגם לרובספייר, והמנהל הראשון של מוסד אנונימי בשם הלובר.
על הדרך הוא גם היה חבר קרוב של אחד נפוליאון, התלווה אליו במסע המצרי שלו והיה ממייסדי האיגפטיולוגיה, פרסם ספר על מצרים, ובזז אמנות מכל הארצות שהגרנד ארמה הגיע אליהן.
גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא סימפ ענק של נפוליאון וכל מה שקשור בו, אז הקשר של דנון לבונפרט יקירי היה כל מה שצריך כדי שאשאיל את הספר הזה בבהילות.

אבל מה לעשות, למרות הבהילות בהשאלה, הקריאה לא הייתה מהירה ומלאת התלהבות כמו שציפיתי. אלמלא זו הייתה יצירה כה קצרה אני בספק גדול שהייתי קורא אותה מעבר לעמודים הראשונים.

מדובר בנובלה ארוטית שמתארת איך "פאם פאטאל" אצילה מתמרנת צעיר בן 20 שמאוהב בחברה שלה להרפתקה ארוטית קצרה. על פניו נשמע מעניין, אבל העלילה כל כך בסיסית, הדמויות כל כך ארכיטיפיות בלי שום עומק או משמעות מעבר ל"צעיר תמים" או "בעל מקורנן", והכי גרוע הוא סגנון השיח בין הדמויות, המתפתל, ומסוגנן ומנופח עד למקסימום. אני מניח שככה אצולה צרפתית אכן דיברה בשלהי המאה ה18, אבל זה בלתי נסבל.
אביא כאן דגימות:
"ככל שיהיה זה מבדח, יקירי, יד לפה! המסתורין נעשה הכרחי מתמיד. אוכל לגרום למאדאם דה ת' להבין שסודהּ אינו יכול להימצא בידיים טובות יותר."
"האמן לי, ידידי, שהיא סומכת עלי, ורואה אתה — שנתה אינה מופרת כלל."
"הו! צריך להודות בכך שאין שני לךָ כמרדים אישה."
"וכבעל, יקירי; ואפילו כמאהב בשעת צורך."
או למשל:
"התותירי את ראשי ללא נֵזֶר?" אמרתי לה, "כה קרוב לכס המלוכה, היכול הייתי לגלות אדישות? והאם יכולה את להתנגד לכך?"
"ונדריךָ?" השיבה לי בקוּמה.
"הייתי בן תמותה כשנדרתי אותם. הייתְ לי לאלוהים. להעריצך, הרי זה נִדרי היחיד."
"בוא," היא אמרה לי, "צל המסתורין חייב לכסות על חולשתי, בוא..."

אולי הייתי מסוגל לאהוב את סגנון הכתיבה הזה אם היה כאן בשר כלשהו, בנייה שתגרום לי להיכנס לאווירה הארוטית המתחכמת ופומפזית מדי של היצירה הדקיקה הזו, אבל אין.
זה קצת כמו ההבדל בין לשוחח בדביקות עם יקירת לבך או איברך לבין לראות אנשים אחרים עושים את זה. זה קרינג' רציני כשאין עוגן אישי בעניין.

אז עם מה נשארנו? נובלה ארוטית שמרגישה כמו שלד בסיסי של העלילה שסופרה שוב ושוב בדרכים הרבה יותר מוצלחות במאות השנים האחרונות: גבר שמתומרן על ידי פאם פאטאל באמצעות המיניות שלה. יש יצירות הרבה הרבה יותר טובות בתחום הזה בכל מדיום אפשרי: ספרות, קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון וכו' וכו'.. ממליץ על אחת מהיצירות הללו במקום הספר הזה (ונוס בפרווה מישהו?)
ובקשר לויואן דנון: נראה לי שמוטב לתרגם במהרה את ספרו על מסעו במצרים, או מכתבים שהוא שלח, כי דנון האדם מרתק בהרבה מדנון הפרוזאי.

לא סתם דנון חותם את הנובלה במשפט הזה: "היטב חיפשתי את מוסר ההשֹכל של כל ההרפתקה הזאת, אבל... לא מצאתיו כלל."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על ללא מחר