ביקורת ספרותית על הנאשמות מאת סטיב קוואנו
ספר לא משהו

---

סטיב קוואנו חי באירלנד.
למה זה מעניין? זה לא מעניין במיוחד, אבל גיגלתי אותו קצת בסוף הקריאה והפרט הזה הפתיע אותי.
גיבור סדרת הספרים של קוואנו הוא אדי פלין, עורך דין ניו יורקי, ואני תוהה לעצמי למה אדם שחי באירלנד כותב סדרה ניו יורקית, מה המוטיבציה.
זה מפתיע גם כי הספר נפתח בהתייחסות אקטואלית (לזמן הכתיבה) למצב הפוליטי בארה"ב ולשסע והקיטוב שם ונוצר הרושם שהעניין מטריד את הסופר. זה די מובן, ארה"ב היא מעצמה עולמית, בסוף למה שקורה שם יש השפעה כלשהי על מעגלים רחבים הרבה יותר מאשר ארה"ב עצמה, ועדיין, קצת מפתיע לקבל התייחסות כל כך קונקרטית וספציפית מסופר שאפילו לא חי בארה"ב.

אדי פלין, עורך דין ניו יורקי שמייצג רק חשודים שהוא אישית מאמין בחפותם נקרא לייצג חשודה בתיק רצח בפרופיל גבוה: שתי בנותיו של ראש עיריית ניו יורק לשעבר התקשרו למוקד החירום בו זמנית מביתו זמן קצר לאחר שהוא נרצח, כשהן מאשימות זו את זו ברצח.
משרד עורכי דין גדול נבחר לייצג את הבת המוצלחת, אלכסנדרה, אשת עסקים מצליחה. אדי מייצג את סופיה, האנדרדוג, אמנית לא ממומשת, מעורערת מעט בנפשה, מה שאומר כמובן שהיא זו שחפה מפשע! או ש… לא? זה הפוך על הפוך? או הפוך על הפוך על הפוך?
אחות אחת היא מרושעת, הרוע המוחלט, השניה היא קרבן תמים הסובל על לא עוול בכפו, אבל מי היא מי?

נשמע קצת דיכוטומי? זאת רק ההתחלה.
כי כל הספר הזה בנוי על הדיכוטומיה הזאת בין טוב לרע. בצד של הרעים יש שופט ותובע גזענים וחסרי לב שליתר בטחון, כדי שאף אחד לא יפספס שזה מה שהם, הם מסתובבים עם סיכה של איזו אגודה ששניהם משתייכים אליה, ושרק גברים לבנים יכולים להשתייך אליה. היא מדירה במוצהר נשים, שחורים, היספנים ויהודים.
משרד עורכי הדין הגדול שלוקח על עצמו לייצג את אלכסנדרה הוא משרד של גברים לבנים מרושעים שבו אפליה ותקיפה מינית של עובדות הן פרקטיקות מקובלות, וגם גניבת רעיונות מהאישה החכמה והמוצלחת שעובדת שם, כי הם כנראה טיפשים מכדי לחשוב על רעיונות טובים לבד, כי הם רעים, כבר אמרנו, ובעולם הדיכוטומי של קוואנו זה כנראה הולך יד ביד עם טיפשות.
חוץ מהרוצחת, שהיא מתוחכמת מאוד, אולי בגלל שהיא בכל זאת אישה ולא גבר לבן פריווילג.
בצד של הטובים יש לנו כמה נשים יפות, קשוחות, טובות לב וחכמות, שופט לשעבר שחור ואת אדי פלין עצמו שאני חוששת שהוא… גבר לבן? טוב נו, אף אחד לא מושלם.
אז הדמויות שטוחות, מערכות היחסים ביניהן לא משכנעות, הכל נראה כמו תסריט: רגע רומנטי, רגע דרמטי, רגע טרגי, בלי שאף אחד יטרח למלא את הרגעים האלו ברגש של ממש.
והמתח? הספר בחלקו הוא סוג של דרמת בית משפט, מהסוג שבה הסנגור שואל שאלות פשוטות לכאורה עד שהוא מגיע לנקודה והופך את התמונה על פיה והעד המבולבל מגלה שהכשיל את עצמו. לפעמים זה עובד יפה: התובע מעמיד את שתי הנאשמות למשפט משותף כך שהוא לא יצטרך לעבוד קשה: מבחינתו המושבעים מוזמנים לפסוק ששתי הנאשמות אשמות או אחת מהן, הוא בכל אופן לא יכול להפסיד במשפט הזה. זה מציב את עורכי הדין של האחיות לפעמים ביחד מולו ולפעמים זה נגד זו מה שבהחלט יוצר דרמה.
לפעמים זה מטופש, כמו בנקודה שבה פלין צריך להתמודד עם עד מומחה שאף אחד אף פעם לא הצליח להוכיח שהבדיקה שלו לא תקפה אז הוא פשוט שולח לו דוגמיות משלו ומבקש ממנו לבדוק אותן ואז כשהבדיקה שלו מתגלה כלא נכונה - יש לו הוכחה שהעד בעצם לא מומחה! רק שלמה שיתמזל מזלו והעד המומחה הידוע יטעה טעות כל כך גדולה בבדיקה שפלין שלח לו? לא ברור.
אבל בסופו של דבר השטחיות של הדמויות והעולם העיבה על הכל. נכון, לא ידעתי מי מהאחיות אשמה, אבל גם לא היה מאוד אכפת לי, כשהכל כל כך רדוד וילדותי.
מבחינתי התעלומה האמיתית של הספר היתה, איך יכול להיות שמהספר הקודם התרשמתי לטובה וזכרתי אותו אמנם כמטופש מעט אבל מוצלח מספיק כדי להמשיך לעוד ספר בסדרה. אחרי הספר הזה - לא נראה סביר שאותו סופר הצליח לכתוב ספר שישאיר טעם טוב.

אגב, שתיים מהדמויות הלא נעימות בספר, האחד תוקף מינית את העובדות שלו והשני משבש חקירות רצח ולוקח שוחד נקראים כהן ולוי.
אנטישמי משהו…? ודווקא מהצד הנאור הצודק והנכון?
טוב נו, ברור שקוואנו מוטרד מהמצב בארה"ב ובשנה האחרונה למדנו שאין תרופה טובה יותר לשסע ולפילוג האמריקאי משנאת יהודים ישנה וטובה שמאחדת בין שני הקצוות הכי רחוקים של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני שם.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הנאשמות