יש פרדוקסים רבים בעולם, אין ספק. זה לא היה העולם הזה אם לא היו בו מגוון מדהים של פרדוקסים ואוקסימורונים. הנה אוקסימורון אחד: מגדלורים של יבשה. מגדלורים, זאת יודעים כולם, הוקמו במשך מאות שנים בתוך הים או בסמוך לו, כדי לסייע ולנתב את הספינות השטות בים בעיקר בלילה החשוך, לסמן עבורן את מקום היבשה וגם בו זמנית להזהיר מפניו. המגדלור הוא גם היעד במקום מונוטוני ומחוסר סימנים אחרים, וגם התמרור. הנה עוד פרדוקס: באתר הספר מדורג בגובה ארבעה כוכבים ומקבל ארבע ביקורות אוהדות ביותר, ומן הצד השני הוא נמצא בשתי רשימות - אחת של מכירת ספרים בעשרים שקלים, ואחת של "ארבעה במאה".
אני מניחה שזה ספר מהסוג שקוראים ומעבירים הלאה, ואכן כך גם מצאתי אותו - בספריית רחוב, עם מיני קיפולים ואוזני חמור בשולים שמוכיחים שאכן נקרא ואז הועבר. זה לא רומן, אומר כבר בהתחלה. זה ספר אחד שמקבץ שלוש נובלות שונות ומלכתחילה הקונספט קצת מוזר בעיני. לא תמיד יש סיבה ספרותית לאסוף יחד מספר יצירות שונות, ובדרך כלל הסיבה היא פורמט ההוצאה לאור של ספרים כרוכים שבהם ל"ספר" בן מאה עמודים לא תהיה נוכחות על הדף, כי זו יותר חוברת נטולת שדרה, ולכן אין היתכנות כלכלית. מעניין אם בעידן הדיגיטל נראה שינוי מהנוהג הזה לצרף 2-5 נובלות יחד לצורך הפירסום ויהיו גם ספרים דיגיטליים קטנים יותר ממאתיים עמודים וזולים יותר מספר מלא. בהתאם לכך שהוא מכיל שלוש יצירות שונות קראתי אותן כל אחת בנפרד, עם פרק זמן של הפסקה בין יצירה ליצירה, כי ככה נראה לי תמיד מתאים יותר לקרוא נובלות.
בדרך כלל יש ניסיון כלשהו מצד הכותב או עורך הספר לחבר את הנובלות יחד כשותפות לנושא או לתמה משותפת, והספר הזה יוצא בהוצאת "הספרייה החדשה" ועל כן חזקה על מנחם פרי לכתוב בפירוט רב על הכריכה האחורית את הניתוח המלא של הסיפורים והקווים הקושרים אותם אלה לאלה. אומר כבר מההתחלה כי המונח "מגדלורים של יבשה" הם מגדלי עזריאלי בתל אביב, שבתקופה שבה מתרחשת הנובלה הראשונה הם נמצאים במהלך הבנייה שלהם. ה"ים" עליהם המגדלורים האלה חולשים הוא מטרופולין תל אביב. אז אפשר לחשוב אולי ששלושת הסיפורים הם כמו שלושת המגדלים - משולש, ריבוע ועיגול ששוכנים יחד, גם אם לא באמת קשורים זה לזה, וגם אם הקשר ביניהם הוא מלאכותי.
גיבור הסיפור הראשון הוא ראובן. איש מוסד לשעבר ועורך דין בהווה, גבר בודד למדי בשנות השישים לחייו שקבע עם הבן שלו הסעה לדיון בירושלים, אבל הבן לא הגיע. כך ראובן מוצא את עצמו ביום חופש שלא מן המניין, נודד פיזית ברחובות תל אביב ובחוף הים, חושב על הקשרים השונים בחייו ועושה איזה סוג של חשבון נפש לעת זיקנה. הסיפור הזה כתוב בפרקים שהם לכשעצמם ארוכים מאוד, עם פסקאות ארוכות ולא מופרדות ועם משפטים ארוכים ביותר. בסוף נגלל סיפור חיים מעניין, אבל על אף שמדובר בנובלה קצרה, שבעים העמודים שלה נקראים מאוד בקושי ובסוג של קוצר נשימה ותחושת דחיסות.
הסיפור השני כתוב בגוף ראשון של אישה וגם הוא מתרחש בסמוך לים. הדוברת, בת שלושים וחמש, נשואה ואם נוסעת לחיפה לצורך סגירת מעגלים אישיים ומשפחתיים כתנאי (שהיא החליטה אותו ואינו קשור לשום גורם חיצוני) ליצירת חיים חדשים בהריונה השני. היא הולכת אל הגבר הנשוי שבו היתה מאוהבת בנעוריה, ואז אל הדודה הזקנה שלה שנמצאת בבית אבות. הנושא של הסיפור יותר כבד וגם מעלה דילמה די רצינית, אבל הקריאה יותר פשוטה, גם בגלל צורת הכתיבה הזורמת ופשוטה יותר, וגם כי זו גיבורה שיש לה פחות דילמות ויותר החלטות, שאמנם מתגלות לקורא רק בדיעבד, אבל היא מודעת אליהן מראש והולכת מתוך מטרה ברורה.
הסיפור השלישי קצת בלבל אותי. הוא מבוסס על מכתבים בין סבתה של יהודית שגם שמה יהודית לסבה, מכתבים שהשאירו פערים בסיפור חייהם. יהודית הנכדה מספרת סיפור על גיבורים בשמות אחרים, ובו היא משלימה את הפערים העובדתיים הידועים לה על סיפור חייהם של הסבים ונסיבות ההיכרות שלהם. היא מכניסה רומן קודם של סבתא שלה, אהבה נכזבת, הריון, הפלה יזומה שפגעה לה ברחם והקשתה על הריונות מאוחרים יותר. הסיפור עצמו מעניין, אבל השמות מופיעים בכפילותם, פעם כך ופעם אחרת, וזה קצת בלבל אותי.
האיור על הכריכה, קטע מציור של אדווארד הופר, הוא זה שמשך את עיני וגרם לי לקחת את הספר מלכתחילה.


















