ראשיתם של חדרי הבריחה במשחקי מחשב בשנות התשעים, שבהתחלה היו בכלל טקסטואליים ואחר כך קיבלו תוספת ויזואלית עם שנים והתפתחות הטכנולוגיה והגרפיקה הממוחשבת. הסוגה בתחילתה נקראה "quest" ועניינה הוא דמות גיבור (כלומר השחקן מאחורי המקלדת או הג'וי סטיק) שנכנסת לחלל פיזי כלשהו, בדרך כלל חדר חשוך, וצריכה לגשש את דרכה, למצוא איך מדליקים את האור, איפה מוחבא המפתח לכניסה לחדר הבא והאם כדאי גם לקחת את הנוזל הסגול בבקבוק הזכוכית שנמצא באותה התיבה. המטרה הייא להוציא את האוואטר שלך "החוצה" או להגיע בצורה כזאת או אחרת אל סוף המסלול, גם אם ההגדרה של הסוף לא ברורה כשמתחילים את המשחק. זהו, הרבה שעות של הנאה בדיון עם הממשק הטקסטואלי כדי לברר כמה האוואטר שלך ערני או שבע או שהוא תיכף יתמוטט כתוצאה ממחסור באוכל או אוויר.
שנים חלפו ואנשים הגו את הרעיון המבריק להעביר את הקונספט מהמרחב הוירטואלי למרחב הפיזי. וכך אתה משלם המון כסף על חדר בריחה "חסמב"ה ושוד הבנק הגדול" באתר שמבטיח ניסים ונפלאות, וביום המיועד מגיע לבניין משמים באזור תעשייה ששלט דהוי על קיר מלא גרפיטי מצייין שחדר הבריחה נמצא בקומה שלוש. בין חדרים להשכרה, משרד רואי חשבון לא פעיל וחנות מוצרי מין, יש גם שלט שאומר שזה חדר הבריחה והמפעיל תיכף יבוא. המפעיל מתעכב ואתה מחכה עם חמישה חברים על ספה ממורטטת בחדר שיש בו כמה פוסטרים מוזרים, מתלה מעילים עם כובע מוזר, איזה ארון או שניים ודוכן עם מחשב שמיועד למפעיל שתיכף יבוא ויכניס אתכם לחדר הבריחה. למעשה כבר במבואה בא לכם לברוח ולא לחזור יותר, אבל אתם אנשי תרבות ולכן נשארים, מכניסים את הארנק והמעיל ללוקר שקיבלתם את המפתח שלו, אבל אין שום הבטחה שאין למפעילים מפתח משוכפל, ונותנים לו להכניס אתכם לחדר שבאופן טבעי הוא חסר חלונות ולנעול אתכם שם עד שתפתרו את כל החידות ותמצאו את היציאה או עד שיחלפו 60 דקות, מה שיבוא קודם. אני צינית, למרות שאני אישית נהנית מחדרי בריחה למיניהם, אבל תמיד אני תוהה על מידת האימון שיש לי באנשים זרים שארגנו סיפור ועיצבו תפאורה וחדר עם קופסאות ומנעולים וצופן וכל מיני טריקים אחרים.
וכל ההקדמה הזאת היתה כדי להסביר את שם הספר. במסווה של יום גיבוש צוות נקראים שלושה גברים ואישה שמהווים צוות עבודה אחד בחברה גדולה לבניין משרדים נטוש בחלק לא מוכר של העיר, בסוף השבוע כשלכולם יש התחייבויות אחרות, כדי לפתור חדר בריחה ולהיות ראויים לבונוס השמן שסכומו לא ידוע אבל מובטח להם. וינסנט הוא ראש הצוות ואחראי ישיר על השלושה האחרים, ג'ולז מאחר לטיסת נופש שעליה עלתה אישתו הבזבזנית עם התאומות שלהם, סילבי צריכה להמריא בחצות לסופש עם החבר שלה מארק וסם... ההתחייבות של סם לא ברורה, אבל הוא לא רוצה להיות שם למעשה, הוא רוצה להיות בבר שלו ולשתות עוד וודקה. כולם לא רוצים להיות שם, ובכל זאת הם נכנסים למעלית ומנסים להתגבש יחד, למרות שזה לא חדר בריחה במובן המשעשע של המושג. די מהר ברור ששרה הול עומדת מאחורי הסיפור, והיא אחראית על הסגירה במעלית אטומה ובלי קליטה ולהפעלת החימום עד כמעט חנק. אבל שרה הול מתה.
הפרקים מסופרים מגוף שלישי במעלית, ובגוף ראשון מצידה של שרה הול, בוגרת שאפתנית של תואר במנהל עסקים שהוריה חולנים והיא צריכה כסף כדי לשלם את הביטוחים הרפואיים והטיפולים שלהם, ועל קורותיה בצוות של וינסנט, יחד עם הדמויות שכבר תיארתי ועם בחורה נוספת ושמה לוסי. המעלית, זאת אנחנו יודעים כבר מהפרולוג, תיפתח בסוף ותהיה מלאה דם. הכיתוב על הכריכה האחורית מבטיח לנו, או לפחות ככה אני קראתי אותו, זמן שבו כל אחד מהאנשים מכיר במעשיו הרעים ומתחרט עליהם. ובכן, זה לא בדיוק מה שקורה. הם פשוט מנסים להרוג זה את זה. שאר הכשלים בספר נמנו כבר בביקורות האחרות באתר. הדמויות לא עגולות, הקצב לא אחיד, רוב הספר מתנהל במקצב מסוים והוא קריא למדי ואז המאה עמודים האחרונים נראים כאילו מנסים לתפור איזה סוף ולגמור כבר, ונותנים לדמות הראשית שלל כישורים שיוצאים מכובע הקוסם בהפתעה בלי שראינו אותם קודם בהתנהלות של אותה דמות. אפשר לקרוא לו "ספר בריחה". אפשר לקרוא, וזה אפילו מהנה לפרקים, אבל אפשר בקלות לוותר.
