1
קארי ניערה את השמיכה והחליקה את הקמטים בכף ידה. ניחוח של עשב שכוסח זה עתה משך את מבטה אל החלון הפתוח. השכן שמעבר לכביש ניגב את פניו בשולי חולצתו ואז טרק בחבטה את פח האשפה המלא בגבעולי דשא. הוא גרר אותו אל החצר האחורית ונופף לשלום למכונית חולפת, והמוזיקה הרועמת שבקעה ממנה התעמעמה ככל שהתרחקה. מאחורי קארי, בחדר האמבטיה, נסגר הברז במקלחת.
קארי יצאה מהחדר.
"אמא, אני יכול לצאת לחצר?"
סקוט עמד בתחתית המדרגות ובידיו מכונית עם שלט רחוק.
"איפה -" אמרה קארי וירדה במדרגות.
התינוקת זחלה בחדר ועשתה קולות מצחיקים בלשונה בזמן שהתקדמה. אליס שלחה את ידיה אל כפות רגליו של אחיה, תפסה במכנסיו הקצרים והתרוממה לעמידה, וגופה הקטן התנדנד קלות בשעה שניסתה להתאזן.
"טוב, שמת את הכלים בכיור?"
"כן."
"אז אתה יכול, אבל רק לעשר דקות. תחזור לפני שאבא הולך, בסדר?"
הילד הנהן ורץ לעבר הדלת.
"לא," קראה קארי אחריו והעלתה את אליס אל חיקה. "נעליים."
התינוקת, שהיתה "פנצ'ר" עשר שנים אחרי ילדם הראשון, גרמה להם הלם בהתחלה. אבל בזמן שהמשפחה בת שלוש הנפשות למדה איך להיות משפחה בת ארבע נפשות, ביל וקארי הבינו שפער הגילים מאפשר לאח הגדול לעשות דברים קטנים כמו לשמור־על־התינוקת- בזמן־שאני־מתלבשת־ומסדרת־את־המיטה. אחר כך כבר היה קל יותר להסתדר.
קארי ניגבה את שאריות הבטטה והאבוקדו מהכיסא הגבוה ואז שמעה את הדלת הקדמית נפתחת.
"אמא?" קרא סקוט, ובקולו נימת בהלה.
היא מיהרה סביב הפינה וראתה את סקוט נועץ מבט באיש שלא הכירה. הזר שבמרפסת הביט בה בהפתעה וידו קפאה בדרכה אל הפעמון.
"הַיי," אמרה קארי והעבירה את התינוקת לצד השני של המותן בזמן שמיקמה את עצמה בעדינות בין בנה לבין האיש. "אני יכולה לעזור לך?"
"אני עובד בקאל־קוֹם," אמר האיש. "התקשרתם בעניין האינטרנט?"
"אה!" היא קראה ופתחה את הדלת מעט יותר. "בטח, בוא תיכנס." קארי התכווצה במבוכה מתגובתה הראשונית וקיוותה שהאיש לא הבחין בכך. "סליחה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הגיע טכנאי בזמן, שלא לומר לפני הזמן. סקוט!" היא צעקה, ובנה הסתובב אליה ממקומו בקצה השביל. "עשר דקות."
הילד הנהן ורץ לדרכו.
"אני קארי," היא אמרה וסגרה את הדלת.
הטכנאי הניח את תיק הציוד בכניסה וקארי ראתה אותו סורק את הסלון. תקרות גבוהות ומדרגות לקומה העליונה. רהיטים בטוב טעם ופרחים רעננים על שולחן הקפה. על אדן האח תמונות משפחתיות שצולמו במהלך השנים, האחרונה שבהן על החוף בשעת השקיעה. סקוט היה גרסה מוקטנת של קארי, ושערם הזהה, בצבע חום שוקולד, התנפנף ברוח שנשבה מהים בעוד עיניהם הירוקות מצטמצמות בגלל חיוכיהם הרחבים. ביל, שהיה גבוה מקארי כמעט בשלושים סנטימטר, החזיק בזרועותיו את אליס, שרק נולדה, ועורה הוורדרד היה ניגוד בולט לשיזוף הדרום קליפורני של עורו. הטכנאי הסתובב ועל פניו חיוך קטן.
"סאם," הוא אמר.
"סאם," היא אמרה והשיבה לו חיוך. "אתה רוצה לשתות משהו לפני שתתחיל? בדיוק התכוונתי להכין לעצמי כוס תה."
"האמת היא שתה יהיה מצוין. תודה."
היא הוליכה אותו לחדר הסמוך ואור טבעי ובוהק מילא את המטבח, שנפתח אל חדר המשפחה המלא צעצועים.
"תודה שבאת בשבת." קארי החזירה את התינוקת אל הכיסא הגבוה. אליס הלמה באגרופיה על השולחן וצחקקה מבעד לשיניים המעטות שבפיה. "זה היה התור היחיד שהצלחתי לקבוע בשבועות הקרובים."
"כן, אנחנו די עסוקים. כמה זמן אתם בלי אינטרנט?"
"משלשום, אני חושבת," היא אמרה ומילאה את הקומקום במים. "אינגליש ברקפסט או תה ירוק?"
"אינגליש ברקפסט, תודה."
"תגיד," אמרה קארי וראתה את הלהבה המרכזית בכיריים מתלקחת, "זה הגיוני שהבית שלנו הוא היחיד שיש בו בעיות? שאלתי כמה שכנים, שגם הם לקוחות של קאל־קום, ואצלם הכול בסדר."
סאם משך בכתפיו. "זה קורה. אולי זה בגלל הראוטר שלכם ואולי בגלל הכבלים. אני אבדוק הכול."
מהחדר הקדמי ירדו במדרגות צעדים כבדים. קארי הכירה היטב את הרעשים הבאים: מזוודה ותיק עור מונחים לצד הדלת, ולאחר מכן נעליים עם סוליות נוקשות חוצות את חדר הכניסה. כעבור קומץ צעדים הוא היה במטבח, נעליו השחורות מצוחצחות, מכנסיו מגוהצים למשעי ומעליהם ז'קט החליפה ועניבה. הכנפיים שעל כיס החזה שלו הציגו את הסמל של קוסטל איירווייז, והשם ביל הופמן היה חקוק מתחתיו באותיות בולטות. זוג כנפיים תואם עיטר את החלק הקדמי של הכובע עם שולי הזהב שהוא הניח עכשיו בעדינות על השיש. כניסתו היתה איכשהו דרמטית, וקארי שמה לב עד כמה הילת הסמכות שהוא משדר מנוגדת לאווירה בבית. היא מעולם לא הבחינה בכך עד כה; הרי הוא לא ישב איתם לארוחת ערב במדים. ומן הסתם היא חשבה על כך רק מפני שהיה בחדר אדם אחר, אדם שלא הכיר אותו, לא הכיר את משפחתם. מסיבה כלשהי, היום זה בלט לעיניה.
ביל הכניס את ידיו לכיסים, הנהן בנימוס לעבר הטכנאי ואז מיקד את תשומת לבו בקארי.
היא כיווצה את שפתיה, שילבה את זרועותיה על חזה ונעצה בו מבט.
"סאם, אכפת לך ל..."
"כן, אני, אה, אתחיל להתארגן," אמר סאם לקארי והשאיר את בני הזוג לבדם.
השעון שעל הקיר תקתק וסימן את השניות. התינוקת אליס חבטה בטבעת נשיכה מכוסה רוק על המגש, עד שנשמטה מאצבעותיה ונפלה על הרצפה. ביל חצה את המטבח והרים אותה, שטף אותה בכיור וניגב במגבת מטבח, ואז החזיר אותה אל ידיה הלהוטות של בתו. מאחורי קארי החל הקומקום לשרוק חרש.
"אני אדבר איתך בפייס־טיים כשאגיע למלון כדי לשמוע איך המשחק -"
"ניו יורק, כן?" קטעה אותו קארי.
ביל הנהן. "ניו יורק הערב, פורטלנד מחר ו -"
"יש מסיבת פיצה של הקבוצה אחרי המשחק. עם הפער של שלוש שעות, בטח תירדם לפני שנחזור הביתה."
"טוב. אז מחר על -"
"מחר בבוקר קבענו עם אחותי ועם הילדים," אמרה ומשכה בכתפיה. "אז טוב, נראה."
ביל הזדקף וכששאף שאיפה עמוקה, ארבעת הפסים המוזהבים שעל הכותפות שלו עלו יחד עם כתפיו. "את יודעת שהייתי חייב להגיד כן. אם כל אחד אחר היה מבקש ממני הייתי מסרב."
קארי נעצה מבט ברצפה. הקומקום החל לשרוק והיא כיבתה את הלהבה. הרעש הלך ונחלש עד שנשמע שוב רק תקתוק השעון.
ביל הסתכל בשעונו וקילל חרש. הוא נישק את בתו על הקודקוד ואמר, "אני אאחר."
"אתה לא תאחר אף פעם," השיבה קארי.
הוא חבש את כובעו. "אני אתקשר כשאגיע למטוס. איפה סקוט?"
"בחוץ. משחק. הוא אמור לחזור כל רגע כדי להגיד שלום."
זה היה מבחן, והיא ידעה שביל יודע את זה. קארי נעצה בו מבט מעבר לגבול הבלתי־מוצהר ששרטטה. הוא הציץ בשעון.
"נדבר לפני שאמריא," אמר ביל ויצא מהחדר.
קארי ראתה אותו הולך.
הדלת הקדמית נפתחה ונסגרה כעבור כמה רגעים, ועל הבית ירדה דממה. קארי חצתה את המטבח עד לכיור וראתה את העלים של עץ האלון שבחצר האחורית מתנפנפים ברוח. מרחוק נשמע מנוע המכונית של ביל שיצאה לדרכה.
מאחוריה נשמע כחכוח גרון. היא מיהרה לנגב את פניה והסתובבה.
"אני מתנצלת," אמרה לסאם וגלגלה את עיניה במבוכה. "בכל מקרה. אמרת אינגליש ברקפסט." היא הוציאה שקיק תה והכניסה אותו לספל. אדים עלו מהקומקום בזמן שמזגה את המים החמים. "אתה רוצה חלב או סוכר?"
הוא לא ענה, והיא הסתכלה שוב אחורה.
הוא נראה מופתע מתגובתה. הוא בטח שיער שתצרח. אולי תפיל את הספל. תתחיל לבכות, מי יודע. הוא ללא ספק ציפה לאיזשהו סוג של דרמה. כשאישה, בביתה, במטבחה שלה, מסתובבת ורואה איש שהכירה במשך לא יותר מכמה דקות מפנה לעברה אקדח, תגובה מופרזת נראית טבעית למדי. קארי הרגישה שעיניה נפערות בלי שליטה, כאילו מוחה זקוק לקלוט עוד מידע כדי לאשר שזה באמת קורה.
הוא צמצם את עיניו, כאילו ביקש לומר, באמת?
פעימות הלב של קארי הדהדו באוזניה בזמן שקיפאון מאבן ירד מטה בעמוד השדרה שלה עד לברכיה. כל גופה, כל קיומה, כמו הצטמצמו לתחושה רוחשת ותו לא.
אבל את זה רק היא ידעה. היא התעלמה מהאקדח והתמקדה במקום זאת בו עצמו, ולא הסגירה דבר.
אליס התינוקת, שפעתה וכיווצה את פניה, השליכה שוב את טבעת הנשיכה על הרצפה וצווחה בשמחה. סאם התקדם צעד אחד לעבר התינוקת. קארי הרגישה שנחיריה מתרחבים בעל כורחה.
"סאם," אמרה קארי לאט, בשלווה. "אני לא יודעת מה אתה רוצה. אבל אתה תקבל את זה. כל דבר. אני אעשה הכול. רק בבקשה" - קולה נסדק - "אל תפגע בילדים שלי."
דלת הבית נפתחה ונטרקה בחבטה. בהלה אחזה בגרונה, וקארי כבר נשמה אוויר כדי לצעוק. סאם הניף את האקדח.
"אמא, אבא כבר הלך?" קרא סקוט מהחדר הסמוך. "המכונית שלו לא כאן, אני יכול לחזור לשחק?"
"תגידי לו שיבוא," אמר סאם.
קארי נשכה את שפתה התחתונה.
"אמא?" שאל סקוט שוב, בקוצר רוח ילדותי.
"אני כאן," אמרה קארי ועצמה את עיניה. "בוא הנה ממש מהר, סקוט."
"אמא, אני יכול להישאר בחוץ? אמרת שאני יכול -" סקוט קפא כשראה את האקדח. הוא הסתכל על אמו ושוב על כלי הנשק ושוב על אמו.
"סקוט," אמרה קארי וסימנה לו שיתקרב. הילד לא הסיר את עיניו מכלי הנשק בזמן שחצה את המטבח לעברה, ושם היא העמידה אותו בנחישות מאחוריה.
"לילדים שלך אולי לא יקרה כלום," אמר סאם, "או שאולי כן. אבל זה לא תלוי בי."
הנחיריים של קארי התרחבו שוב. "אז במי זה תלוי?"
סאם חייך.
ביל הרגיש שאנשים מסתכלים עליו.
זה היה בגלל המדים. היתה להם השפעה כזאת. הוא הזדקף מעט בעמידתו.
ביל היה הרבה דברים, אבל כולם הסכימו שהוא היה קודם כול נחמד. מורים ומאמני ספורט בזמן שגדל, בחורות שיצא איתן, ההורים של חבריו. כולם ידעו שביל הוא אדם נחמד. לא שזה הפריע לו. הוא באמת היה נחמד. אבל כשלבש את המדים, משהו השתנה. נחמד לא היה התיאור המתבקש. התיאור אמנם הופיע ברשימה, אבל בהחלט לא היה הסעיף היחיד בה.
ראשים של נוסעים הזדקרו בזמן שהוא עקף את התור האינסופי לבדיקות הביטחון בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, אבל היה צריך רק להציץ בכובע ובעניבה כדי שההתמרמרות תיהפך לסקרנות. אנשים כבר לא מתלבשים ככה. זה עורר זיכרון של ימים שבהם טיסות היו פריבילגיה נדירה, אירוע רב־רושם. המדים, שבכוונת מכוון נותרו כפי שהם, שימרו מידה כלשהי של מסתורין מפעם. הם עוררו מורא. אמון. הם שידרו אחריות וסמכות.
ביל התקרב אל קצינת הביטחון שישבה לבדה מאחורי דוכן קטן, שהוצב בצנעה בצד עמדות בדיקות הביטחון של הנוסעים. המכונה סרקה את הברקוד שעל גב התג שלו, זמזמה, והמחשב החל בעבודתו.
"בוקר טוב," אמר ביל והושיט לאישה את דרכונו.
"עדיין בוקר?" היא אמרה ובחנה את המידע שהודפס לצד תמונתו. היא השוותה אותו למידע שעל התג שלו, החליקה את הדרכון מתחת לאור כחול, והולוגרמות ואותיות חבויות הופיעו בחללים הריקים שבמסמך. היא הרימה את עיניה וּוידאה שהפנים שלפניה תואמות את אלו שבמסמך הזיהוי.
"כן, טכנית זה כבר לא בוקר," אמר ביל. "רק בשבילי עדיין בוקר."
"טוב, בשבילי זה יום שישי. אז כדאי שהיום הזה יתקדם מהר."
התמונה והמידע שעל התג של ביל צצו על מסך המחשב. אחרי בדיקת משולשת, של שלושה מסמכי זיהוי שונים, היא החזירה לו את הדרכון.
"דרך צלחה, מר הופמן."
הוא עזב את עמדת הבידוק של הצוות וחלף על פני הנוסעים הנועלים שוב את נעליהם ומחזירים בקבוקים עם נוזלים בכמות המותרת ומחשבים ניידים אל תוך התיקים שיישאו עמם למטוס. בנסיעתו האחרונה טס ביל עם דיילת שסירבה לפרוש לגמלאות רק מפני שלא רצתה לוותר על האפשרות לעבור את הבידוק של הצוות. היא לא ראתה את עצמה מושפלת לדרגת בני תמותה רגילים; הַמְתנות בתור, מגבלות על כמויות נוזלים, אישור לקחת רק שני תיקים - וכל אלה ייבדקו בכל פעם ופעם, לא רק בבדיקות אקראיות. ביל ראה גבר עומד בגרביים בזמן שאדם אחר טופח על גופו, והיה חייב להודות שהיא בהחלט צודקת.
ביל הלך לשער שלא היו לידו אנשים כדי לחייג הביתה כמובטח. הוא השקיף על משאית קייטרינג שפילסה את דרכה על האספלט שבחוץ בזמן שסבלים באפודים זוהרים העמיסו תיקים אל תא המטען ופרקו אחרים, ושמע את הטלפון שמעבר לקו מצלצל שוב ושוב. מטוס התקדם על המסלול במרחק ומטוס אחר המריא.
הוא וקארי לא רבו לעתים קרובות. ולכן, כשזה קרה, הם היו כל כך גרועים בזה. היתה לה בהחלט לזכות לכעוס. היום היה משחק הבייסבול של ליגת הילדים של סקוט, משחק הפתיחה של העונה, וביל הבטיח לו שיהיה שם. הוא וידא מראש שאין לו טיסה ביום של המשחק, ולא ביומיים שלפניו ואחריו. אבל כשהטייס הראשי מתקשר ומבקש שתחליף מישהו בתור טובה אישית, אתה לא אומר לא. אתה לא יכול להגיד לא. ביל היה במקום השלישי ברשימת הטייסים הבכירים של החברה. כשהצטרף לחברה אף אחד לא היה בטוח שהיא בכלל תחזיק מעמד. חברות תעופה בתחילת דרכן כמעט אף פעם לא מצליחות להתבסס. אבל בכל זאת הוא נשאר בה. ועכשיו, כעבור כמעט עשרים וחמש שנה, החברה היתה הצלחה מסחררת, הן בקרב הנוסעים והן בקרב בעלי המניות. קוסטל היתה הבייבי שלו. אז כשהבוס אומר שהעסק צריך אותך? אתה אומר כן. להגיד לא זאת אפילו לא אופציה.
הוא אמר את כל זה לקארי. אבל הוא לא אמר לה שהמשחק של סקוט בכלל לא עלה על דעתו כשאו'מאלי שאל אם הוא פנוי. ושגם אם כן, זה לא היה משנה שום דבר.
הטלפון צלצל וצלצל עד שהוא שמע לבסוף, "הַיי! הגעתם למספר של קארי. אני לא יכולה לענות..." הוא סיים את השיחה וראה תמונה משפחתית מופיעה על מסך הבית של הטלפון לפני שהחזיר אותו לכיסו.
ביל קלט את בבואתו בחלון ובחן את שערו הכהה הסמיך. אפור החל להזדחל אל רקותיו. עיניו מלאות החיים היו בצבע כחול עמוק.
ביל טפח על הפעמון שבמרכז שולחן הקפה.
"עיניים. העיניים שלי."
"תשובה סופית? מדובר כאן בפרס הגדול."
"היא אמרה שהן כמו שׂחִיית לילה. כשלא רואים את הקרקעית. אבל הן מסעירות. אז כן, העיניים שלי. תשובה סופית."
הפה של קארי נפער.
ביל רכן קדימה. הוא הריח את הבירה בהבל פיו. "שמעתי אותך פעם אומרת את זה לחברה. אבל לא סיפרתי לך. אני אוהב אותך כל כך, מתוקה שלי." הוא הפריח לעבר קארי נשיקה.
הרעיות הריעו, הבעלים תקעו זה בזה מרפקים.
"בסדר, קארי," אמר המארח. "'העיניים שלו'. האם זאת התשובה שלך לשאלה מה האיבר האהוב עלייך בבעלך?"
לחייה הסמיקו. היא הרימה בצחקוק את פיסת הנייר שעליה היתה כתובה תשובתה: הישבן שלו.
הנוכחים פרצו בצחוק. ביל צחק חזק מכולם.
הוא סידר את העניבה שלו. אני אדם טוב, הוא הזכיר לעצמו בביטחון. מחשבותיו חזרו אל האכזבה שראה על פניה של קארי בזמן שיצא מהמטבח. הוא מצמץ והסיט את מבטו אל מטוס שבדיוק המריא לדרכו.
