*רעיון שעלה לי בהשראת ביקורתה של מוריה.
זהו ספר שבא להציג את עולם ההיכרויות, וללמד על החוקים, על ההזדמנויות שבו ועל הפחד לפספס.
אבל... יש המון ספרים כאלה!
כשרוצים לכתוב ספר כזה, ולפעמים גם כשרק רוצים לקרוא - נשאלת השאלה מה מיוחד דווקא בספר הזה? למה שנקנה אותו או שנכתוב אותו בכלל? מה הבידול העסקי מבין אלפים ועשרות אלפים של ספרים בעלי רעיון דומה?.
שאלת האהבה היא אחת השאלות החרושות ביותר בספרים ובשירים, ולכן טריקי מאוד לקחת את נושא הדייטינג ולבנות עליו את כל הסיפור.
אלא אם כן אנחנו מכירים את הכותב - למה שהצלחתו הרומנטית תעניין אותנו?
למה שלא נקדיש את תשומת הלחב הזו לאיזה זוג שערורייתי מאמריקה שבסוף החליטו לסיים עם שלב המשחקים ולוותר על הכול ולהיות סתם אנשים רגילים כמונו ואנחנו מה זה בעדם...
הביקורת הקודמת שלי עסקה בסטוריטלינג: שזה תכלס שאלה שמעניינת את כולנו - איך אתה מגיע מלנאום לקהל שלך בסגנון שירה שטיינבוך ללרתק קהל בסגנון שירה גפן המגניבה.
זה נכון גם לגבי כתיבת ספר. איך לכתוב ספר מרתק?
הרי אם באישיות שלך את שירה שטיינבוך את לא נהפכת לשירה גפן במחי קולמוס.
הרי כל החשיבה שלך היא שירה שטיינבוכית!
ואם את לא בת חמש אז נהיית שירה שטיינבוך כי במשך שנים דיכאו אותך וחפרו לך שאת לא מיוחדת, עד שבאמת אימצת דפוסים לא מיוחדים.
את עוד פקידה שאפשר להחליף במיליון כמוה.
ואת יוצאת לדרך עם הידיעה הזו בראש, או יותר נכון המחשבה השלילית הזו על עצמך.
וגם אם התכוונת להשקיע בראיון העבודה הזה או בדייט - זה תוקע.
המוח שלך משדר לך את הרושם שלא רוצים אותך, לא משנה מה הצד השני יעשה.
לא בקלות אדם שמרגיש וחוזר לעצמו על המנטרה שהוא לא מיוחד יכול לגרום לצד השני להרגיש מיוחד.
ואם שואלים אותך בראיון עבודה: "למה אתה רוצה לעבוד אצלנו?" ובלב אתה חושב "האמת - זה לא שונה מעוד מיליון מקומות עבודה אחרים..." ואז אתה אומר איזו תשובה גנרית שהיית יכול להגיד גם לאלף מקומות עבודה אחרים.
אז הבוס יגיד לך מה שהוא אומר לאלף מתראיינים אחרים, או הבחורה שיצאת איתה לדייט תגיד גם היא: לא השתכנעתי שהבנאדם הזה רוצה.
למה לי להילחם על בנאדם שלא מעוניין שבא מכלום, אם יש לי את האנשים שלי?
אתה מציב את עצמך בעמדה נחותה, מה שמאפשר לאותם "אנשים שלי" לפרוץ להם דרך ולטפס מעמדת האנדרדוג.
ולכן - לא משנה לאן אתה נבחן - אתה חייב למצוא מה מיוחד בסיפור שלך!
אתה, כאיש אקראי ולא ידוען, מוכר לבוס שלך חלום של "איך זה יהיה ואיך זה ירגיש לעבוד צמוד עם האדם הזה?" וכשאתה מתראיין לעבודה אז אתה זה שבוחר אם זה ייראה למעסיק כמו חלום או כמו סיוט בלהות!
ואולי אתה אומר לעצמך שלא משנה לך איך אחרים רואים אותך. אבל האמת היא שלכולם משנה איך רואים אותם, אבל אנחנו נותנים לזה חשיבויות משתנות בשלבים שונים של החיים.
התדמית שלנו היא לפעמים הכל, על זה קמים ונופלים דברים... ובמיוחד בגיל צעיר או בעסקי השידוכים תמיד בסוף נשאל את עצמנו עד כמה הצלחנו ליצור תדמית של עצמנו שאנחנו מתגאים בה, יכולים לקבל ולאהוב בלי תנאי... והתדמית הזו, גם אם נגיד שזוגיות לא מעניינת או שיש לנו כבר עבודה - היא מחלחלת גם לתחומים אחרים חוץ מחיי האהבה! נזק תדמיתי יכול לחלחל גם לקשר עם המשפחה, לעבודה שכבר קיימת, לילדים, לדמיויות שהדחקנו מהעבר ועוד.
לכל אחד מאיתנו יש בעיות שאין לשני, פשוט לא כל אחד חושף את זה.
מי שמחליט לחשוף את הבעיות שלו זוכה ליתרון זמני כי התגבר על פחד החשיפה.
גיא מחבר הספר בוחר לא לחפות על עצמו בפני זרים, מה שמציב אותו בסיכוי גדול יותר להיכנס לליבנו.
כי רובנו חושפים קודם כל את מה שאנחנו גאים בו - ואם יש לנו איזה חיסרון או מגבלה נשתדל להדחיק ולהתמקד בטוב. נספר רק לחברינו הקרובים שאנחנו יודעים שיקבלו.
פה גיא נותן לציבור הרחב לשפוט - אתם מקבלים אותי או לא?
זה דבר מסעיר. יש פה סיכון גדול כגודל הסיכוי. הוא בעצם אומר: "אני הדמות הזאת שאין לה מה להפסיד, כולכם תגיעו לשם בשלב כלשהו, אני אסביר לכם את החוקים".
בום!
לא היינו מוכנים לזה, חשבנו שיש לנו עוד זמן, אבל אופס. אם נחכה העניינים רק יסתבכו.
אנחנו חייבים לפעול כקבוצה. וגבי הגיבור הוא החולייה החלשה. כידוע חוזק השרשרת הוא כחוזק החולייה החלשה, אז אנחנו צריכים אותו כמה שיותר בריא, שמח ומתפקד.
כך הוא רותם את הכוח של הקבוצה.
למעשה פה הרגע שעזבנו קצת את עולם המציאות, יצאנו למסע בדמיון.
אף אחד בקבוצה לא אובייקטיבי, כי אנחנו אוטומטית רוצים בטובתו בלי להכיר, אנחנו איתו, אנחנו נתחתן איתו אם הוא לא ימצא אף אחת כי המוח נכנס למצב הישרדותי שלא קיים.
כולנו עכשיו חלק מקבוצה, וכשכולם חלק מהקבוצה אז הם לא יכולים להסתכל עליה מבחוץ, כולנו חותרים לאותה מטרה. אם מישהו מבחוץ יתערב נשאג עליו כדי לסנן אותו. הסכנה היא שגם אם הקבוצה הולכת לכיוון הרסני קשה עד בלתי אפשרי להפסיק את זה. וכולנו יודעים על העניין הזה וכך גיא יוצר את המתח בסיפור שלכאורה די בנאלי.
אם שאגנו על הרבה אנשים - לא תמיד אפשר לחזור אחורה. אנחנו שורפים פה גשרים ומנתקים עצמנו מכל קבוצה אחרת.
לא בטוח שהאיש הזר הזה שווה את זה.
זה שעכשיו הוא הצד החלש לא אומר שישמור לנו אמונים אם יתחזק. מי רוצה להקריב את כל זה בשביל פירורים?!
אבל נוח להיות בקבוצה. בקבוצה לכל אחד יש תפקיד, כי אנחנו כאנשים באופן טבעי מתחלקים לתפקידים הקרובים לטבע שלנו. כמו שנשים לקטיות וגברים ציידים (עוד לא פגשתי אישה בג'ונגל שמתעקשת להיות ציידת כשהיא רואה נמר, אבל אולי עוד אפגוש)... כשאנחנו צוברים ביטחון אנחנו יכולים לחרוג מטבענו, אבל מטרת המנהיג, או המקרה הזה האנטי מנהיג היא שנישאר בתפקידים המסורתיים שלנו.
שלא נגיע לצבור ביטחון.
כף גיא, או בעצם גבי גיבור הספר, מכניס אותנו לג'ונגל של ההיכרויות, כשהוא מזכיר לנו: חברים, אף אחד מאיתנו הוא לא אנג'לינה ובראד.
כמו דודה שלך רק הפוך.
את ודודה שלך זה משחק מכור מראש, אבל את וגבי זה משחק לא מכור מראש ולכן מותח. בהכרח מערכת היחסים שתתפתח לא תהיה שגרתית, ואת גם בעמדת חיסרון כי הוא המנהיג, הוא יכול לנצל.
גבי, שהוא אנטי גיבור במהותו - בוחר בתחילה לקחת את תפקיד המשקיף. לתפקיד זה יש חסרונות רבים אך יש לו גם יתרון מובהק: המשקיף הוא גם בתוך הקבוצה וגם מחוץ לקבוצה. הוא הראשון שיודח ולכן, כמו בהישרדות, לא מעורר אימה באף אחד.
אתם מכירים את הטיפוס - זה הנהג התורן התמידי, שאומר לכם: תצאו ותבלו, עלי.
ואתם איכשהו באיזשהו שלב מאמינים שהוא חייב לכם כי הוא הצליח ויש לו כסף, ואתם עוד יותר לא סובלים אותו וזה מה שמוכיח שהוא חייב לכם...
על זה הוא בונה, שתרגישו כל כך חזקים... שתרגישו שאתם השופטים, שאתם השונאים.
כי אם אתם השונאים אז יש לכם בחירה גם לאהוב, (זה לא שהוא גורם לכם את התחושות האלה) "אני..." הוא משדר לכם, "אני לא מתחרה בך, אני סובל ממגבלה, ברור שכל בחורה או כל עבודה יעדיפו מישהו בלי מגבלה".
רציונלית אנחנו יודעים שזה לא נכון, המשפט הזה, כי אנחנו קולטים על המקום שהוא מאוד מכליל. ובכל זאת אנחנו קושרים את זה לחיים שלנו, נותנים לזה מקום ומשכנעים את עצמנו במה שאנחנו יודעים שלא הגיוני ולא רציונלי.
הרי יש גם מגבלות סמויות מהעין, וגם לנו מגיע איזושהי חזקת חפות. אבל את זה הוא פוסל.
הוא זורע אווירת פחד להתבטא, פחד שתמצא את עצמך מחוץ לקבוצה. אבל יש לו מגבלה שאין לנו, וכך אנחנו מרגישים רגועים! המוח הפרימיטיבי שלוקח פיקוד ברגעי פחד - אומר לנו שאנחנו נתקלים במישהו חדש וזר שאין לנו שום קטגוריה לסווג אותו כי אנחנו לא מכירים את המגבלה הזו - אבל לא אכפת לנו מזה לאחר שהמוח הלא פרימיטיבי קיבל את מנת האדרנלין שהוא היה צריך ויכול לפעול ולתת איזושהי מכת מחץ שתגרום לנו להרגיש שהפרס כבר בכיס שלנו, ותשחרר אותנו לאיזה כמה זמן.
בדיוק בזמן הזה החלש (שאולי כבר לא בעמדת החלש) יפעל את פעולתו.
זה דבר חכם שהכותב עושה, הופך את החיסרון שלו ליתרון. הוא איטי מכולם, אך אם, כמו במשל הצב והארנב, נצטרך חשיבה ופעולה איטית והיא לא תעמוד לרשותנו - אז מה התועלת במהירות?
אפשר לנצח באמצעות חוזק ואפשר גם לנצח באמצעות חוזק המחשבה.
בז'אנר הבלשי משתמשים בטכניקה הזו, משום שהקהל לא רק רוצה שיגידו לו שהוא חכם, הוא רוצה להרגיש חכם.
הקהל רוצה להשתתף בתחרות על פתרון החידה, ובעצם לזכות בזוגיות האולטימטיבית.
בהתחלה כולנו הקוראים מרגישים שאנחנו מעל התחרות הזו ומנסים לנחש אינטלקטואלית אם קיימת אהבה לבעלי מוגבלות או לא.
אך לאט-לאט ככל שאנחנו הקוראים צוברים ביטחון, אנחנו נהיים רגשניים ומטבע הדברים פחות מחבבים את הדמויות האחרות, שמאיימות לסכן את שלומנו הרגשי.
לי לדוגמא הדמות שהכי הפריעה זו דמות שקוראים לה יעל. יעל היא קולגה של גבי ומוצגת כלא רגישה כלפיו.
גבי כל הזמן מנסה לשתף אותה בהצלחותיו בתחום הרומנטי והמקצועי, היא ידידתו הטובה ביותר שחשב שתבין לליבו - אך היא לא מפרגנת, ואולי מתנהגת בצורה קצת מיושנת כלפי מה שהיא לא מכירה.
הרגשתי שזה נועד כדי להוציא את גבי ה"נאור". זה שחושף לנו שהעולם התקדם.
אבל אני חייבת לתהות לעצמי: "אם אתה כל כך מתקדם - אז למה דווקא בחרת להציג דמות של אישה של פעם שלא מפרגנת ולא מתקדמת בעצמה אלא רק יושבת בבית ומקנאה בהצלחה המקצועית שלך במקום לצאת ולהשיג אותה.
וכמובן הדמות של האישה שהוא מחפש כן תקבל אותו ותצעד קדימה יחד איתו - והבחורה האהובה מספר פעמים במהלך הספר מוצגת ביחסיות לדמות של יעל...
כלומר - היא טובה מפני שיעל פחות טובה.
קצת שבלוני ושטחי לי מדי.
"מתחת לחגורה" כלפי הנשים שבינינו, בשם האפליה המתקנת למגזר מדוכא אחר... אבל טוב, נתגבר על זה. במהלך קריאת הספר אנחנו כל כך רוצים לשנות את ההתנהגות של הדמויות האחרות כלפי גבי, שאנחנו באמת באיזשהו שלב רואים אותם כמתחרים. גם אם בחיים האמיתיים יעל ממש לא אמורה להפריע לי. להניפך, נשים כאלה מקילות עלי בחיים האמיתיים. הן לא נכנסות למשחק הזה של להוכיח לגבר שהן לא מה שהן.
בסופו של דבר אין לזה סוף, להוכחות האלה. הגבר כבר התקדם ואת עוברת לשאלות פילוסופיות גדולות שאותן הטמין הכותב מראש. כשאת לא מצליחה לפתור אותן את מקבלת את זה כעובדה שהחברה - כלומר אנחנו - הם הבעיה. הקבוצה ולא הבודד.
ועדיין יהדהד לך בראש העבר והרצון שוב להתחרות על פתרון חידת "מה זו אהבה והאם לכולם היא מגיעה באופן שווה?"
ואין לנו בסוף עם מי להתחרות חוץ מעם כותב החידה, שזה גיא.
הייתי מצפה שיהיה פה איזה אלמנט של קריירה שמתכתבת עם תחום בעלי המוגבלויות אם זה הטיקט שבחרת. משהו שירתום את הקרדיט שקיבלת לטובת כולנו.
אבל היות שהכותב עדיין משאיר את עצמו בין הצללים, גם אחרי החשיפה, אנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם הכותב ברמה גבוהה בסופו של דבר, כי אנחנו קושרים את מצוקותיו למצוקותינו, למרות שיכול להיות שהן שונות בתכלית.
הוא לא באמת חשף בפנינו איך זה להיות הוא, מעבר לחשיפה הראשונית שנועדה כדי שניכנס. מעיין קליקבייט. אבל רוב הקלפים נמצאים בשרוול.
הוא מפנה את האצבע חזרה אלינו ואל חיינו.
כי למי אין בעיות בחיי האהבה? מי לא רוצה סוף טוב של באושר ועושר?
ואנחנו נאלצים לומר לעצמנו שאם הוא יכול אז גם אנחנו, כי בסופו של דבר אנחנו מבינים שגם שיתוק מוחין לא הופך אותך למיוחד. והיות שכבר הבנו שאתה לא מיוחד באופן אובייקטיבי, לא גיא ולא אני ולא הדמות הראשית בספר - דווקא זה יכול להיות הקלף, חיפוש המיוחדות הזו באחר. הוא בעצם מחפש בחורה מיוחדת שתייצג את מה שהוא לא ואף אחד מאיתנו הקוראים לא.
האם כדאי לנהוג על פי השיטה המוצגת בספר? כנראה שלא. אבל הספר הוא בידורי בעיקר.
יש הרבה בחורות אחרות שמוצגות בספר כשידוך פוטנציאלי לגבי (כולל יעל הנ"ל)
שכל הדודות והדודות ברוחן היו אומרות שיתפשר עליהן (והן היו צודקות!)
אבל הקטע בספר הזה הוא למרוד, ומי שמחפש למרוד ולמחות ימצא את זה כאן. לעשות מה שיהמם את כולם...
כי גבי בוחר לרגע להיות מייצג עבור כולם, להיות סוג של ידוען. והתגובה הפרימיטיבית היא לבטוח בידוען. כשמישהו אומר לנו שהוא מייצג אותנו ואין לנו את הזמן או את הכלים לבחון את הדבר אלא יש מצב סכנה - אנחנו נעדיף שדניאל הגרי יגיד לנו משהו לצורך העניין, ולא איש שאנחנו לא מכירים.
כשאנחנו מרגישים קשורים לאותו ידוען אנחנו מגיבים אחרת מאשר לסתם סיפור אובייקטיבי. ואפילו אם יש מעליו פרשיות כאלה ואחרות - הוא גיבור של שעות הפחד.
ובנימה אישית - כולם עושים שיווק כזה או אחר של מוצריהם, אבל לפעמים אתה יכול להרגיש שאתה משווק ומשווק וכלום לא קורה.
מה שהכי עוזר זה פשוט לעצור ולעשות סוויץ' בראש, להתמקד בקהל הנכון! לשאול את עצמך מי עשוי לרצות את מה שיש לך להציע, לא להיות בחלומות! גם אם זה אומר להחליף את הקהל שיהיה לך עד היום. כי לפעמים "הזיזו לך את הגבינה", כמו עכשיו במלחמה שהמון עסקים נסגרים או סתם לא מקבלים ביקורות אוהדות כבעבר, ואולי זו גם הזדמנות.
וגם אם זה נראה שכן תתאושש מהמשבר הזה זו טעות להמשיך כאילו כלום. אתה לא יכול להמשיך בנישה שהיית בה עד היום, כי היא לא קיימת. העולם השתנה. כל הבחירה שיש לך היא האם השינוי יהיה מקפצה לנישה גדולה יותר או עוד סיבה לקינה ומסיבת רחמים עצמיים.
עולם המוגבלויות ובהרחבה עולם המלחמות הפוסט טראומטי שהופך את כולם למוזרים תכלס - החוקים בו תמיד ייצבעו בגווני אפור. אף אחד לא יודע מה הרגישויות של הצד השני, אחד סובל מרעש ואחד לא יכול בלי רעש. אחד טראומטי לים, שני חייב ים וכו'.
אז אף פעם לא לומר נואש. יש מי שישמע על נכות קלה ודווקא יתלהב ויתאהב בך לנצח כי ירגיש שלא תעזוב אותו, יש מי שירגיש מרומה וזה יוציא לו את החשק לצאת לדייטים לתמיד.
תבחרו על מה לשים את הדגש, כי הסיפור הזה של גבי היה יכול להסתיים במיליון צורות אחרות, וזו הצורה שהוא בחר, שהיא לא יותר טובה ולא פחות טובה מאף צורה אחרת.
גם אם יגידו לכם שאתם רעים או חייבים להתפשר...
אז פשוט תבחרו מה אתם רוצים ואת מי אתם רוצים ותלכו על זה.
רבים בינינו כיום מתמודדים עם מגבלה זמנית או קבועה. ואם יוצאים לדייטים אז אפשר לבחור על מה להסתכל. אפשר לקרוא לדייטים שלך פסיכיים ולהתלונן שצריך ללכת על קליפות ביצים לידם, אבל אפשר גם להבין ש"הזבל של אחד הוא האוצר של אחר"
מצד שני להבין גם שלא כל אחד יראה בך אוצר, גם אם תשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה מעריצים מושבעים שלך.
ואי אפשר לחייב בענייני הלב.
