ביקורת ספרותית על בינת השכווי (2016) מאת אביגדור דגן

---

הלכתי עם קבוצה לביקור בבית ספר. קיבלה אותנו ועשתה לנו סיור ליה. ליה היא יציבה, גבוהה, עומדת בביטחון ומדברת בבגרות רבה, ועם זאת רואים שהיא צעירה מאוד. כששאלתי בת כמה היא, היא הפסיקה לרגע בשטף השיחה, ענתה שהיא בת 11 וחצי, והמשיכה הלאה בתיאורי התוכניות החינוכיות במוסד ואיך היא כתלמידה מרגישה לגביהן. אחר כך כשסיפרתי על הביקור לאחותי היא העירה שבוודאי אני יודעת איך בוחרים את התלמידים שילוו את הסיורים האלה. ולי ממש לא אכפת שבוחרים אותם בפינצטה, שהם הגיעו ככה מהבית, שיש להם העשרה גדולה, אבא פרופסור ואמא עורכת דין. זה לא משנה, כי מה שמשנה הוא שיש ילדים וילדות בני 11 או 12 שהם חכמים, מבינים, בעלי יכולת התבטאות והבנה בעולם הקרוב להם וגם הרחוק יותר.

איך קרה שבגיל אחת עשרה קראתי ספרי מבוגרים? זה קרה בגלל שלמדתי לקרוא מוקדם, ובגיל שבו רוב הילדים קוראים ספרי ראשית קריאה אני כבר התקדמתי הלאה, וכך הגעתי לכעוס על הספרניות בספרייה העירונית. הלכתי לבד, כמובן. לקחתי את כל ארבעת הכרטיסים של המשפחה שלי, כמובן. עברתי את המדפים שסומנו בכחול עם הספרים התינוקיים והמשעממים, אל עבר המדפים עם הספרים לילדים בוגרים יותר. ואז הספרניות לא הסכימו לתת לי לקחת את הספרים האלה "כי אני לא אבין". זהו. כאן זה נגמר, כי אני הייתי ברוגז ודי ויותר לא הסכמתי ללכת לספריה. אני מודה שזה מראה שאני לא מאוד בוגרת, אבל אי אפשר הכל בחיים.

מה שנשאר לי, אחרי שסירבתי לחזור לספריה, היו הספרים שהיו בבית. ומה שהיה בבית היה בין השאר גם ספרות של מבוגרים. למשל ספרון כזה בכריכה רכה ועליו תמונה ריבועית של תרנגול, או שמא תרנגולת, בתוך קן. הספר תפס את העיניים שלי, ולתדהמת הורי קראתי אותו. אמא שלי, כמו הספרניות הזכורות לשמצה, לא היתה בטוחה שזה מתאים, ולכן שוחחנו על הספר. רק אחרי שהיא ראתה שאני מבינה היא נתנה לי לקרוא באופן חופשי יותר. עכשיו, אחרי שעברו ארבעים שנה, עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומצאתי את הספר הזה בהוצאה חדשה יותר ועליו חותמת של "ספריית בית ההסתדרות", לקחתי וקראתי שוב כדי לראות מה קראתי ומה הבנתי אי אז בשנת שמונים וארבע.

השכווי הוא תרנגול, שמו דון פדרו, והוא חיית המחמד האמיתית או מדומיינת של רופא כפרי מזדקן שחי לו בכפר אירופי קטן. שמו של הרופא ושמו של הכפר אינם ידועים לנו. האיש הוא גנרי, איש מקצוע בערוב ימיו, מאמין בדרכו, נוצרי שלא פוקד את הכנסיה אבל כן הולך לשחק שחמט עם הכומר. הוא נמצא בגמלאות אבל עדיין מטפל בזקנים ובצעירים של הכפר ועושה זאת לרוב בדרך הישנה של הגעה לבתיהם. הספר הוא אוסף דיאלוגים בין הרופא לדון פדרו. הרופא רואה את המציאות על בוריה הקשוח במקום שבו הוא גר - החיים, הזקנה, המחלות, המוות, המריבות בין אנשים, הפציעות, הרצח. וגם הלידות, גדילת התינוקות, הרומנים הרשמיים והלא חוקיים. דון פדרו חי את הרגע. את השמש שזורחת בבוקר, את הגרגרים שהוא אוכל, את החיים. דון פדרו מתלווה אל הרופא בדרכיו, אלא אם הרופא הולך לקבוע פטירה של מישהו, במקרה הזה דון פדרו מבכר להישאר בבית ולחזר אחרי תרנגולות.

אין כאן הרבה עלילה, הפרקים בעיקר פיוטיים ופילוסופיים. די דומה לנסיך הקטן מלבד העובדה שהנסיך הקטן מלווה צעיר בדרכו להתאבד ובינת השכווי מלווה אדם זקן שאמנם בערוב ימיו אבל עוד רוצה לחיות. עם זאת באופן מפתיע הנסיך הקטן מקוטלג כספר נוער ואפילו ילדים ואילו בינת השכווי נראה כמו ספר מבוגרים. יש בו מחשבות על החיים עצמם, נכון, כולל תאור מרומז של חיי מין, אבל אין בו שום דבר שגדול או כבד מכפי ההבנה של ילד או ילדה בגיל אחת עשרה. כל הסקירות כאן באתר גומרות עליו את ההלל, אבל אני כבר בגיל מתקדם, ובעיני זה עוד ספר. לא מלא תובנות מעמיקות או משהו מעורר מחשבה. נעים לקריאה, זה כן. אבל לא יותר מזה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בינת השכווי (2016)