לזכרה של מדי סינטוב ז''ל.
מדי התגוררה בישוב הקהילתי לפיד. לא הכרתי אותה מקרוב. לעיתים היינו נפגשים באקראי עת טיילה היא עם כלביה ואני עם כלביי. שוחחנו על גידול כלבים ועל גינת עצי הפרי שלה, עליה הייתה גאוותה. אישה ערירית היתה, כך אמרו. משחלתה רצו תושבי הישוב הקהילתי לסייע לה, אך היא דחתה בתוקף כל סיוע. רק חברתה הקרובה המשיכה לטייל עם אחד מכלביה שנותר בחיים. מודעת אבל סתמית בישרה על מותה, וביתה הצנוע נותר מיותם.
חלפו הימים וגם בית צנוע בלפיד הוא נדל''ן מבטיח שלא ישאר כאבן שאין לה הופכין. לאחר זמן החלו עבודות שיפוץ בבית זה. מכולה פתוחה הוצבה ליד הבית ואליה הושלכה פסולת בניין וספרים ישנים שאיש לא גילה בהם עניין. כך נחו להם, זה לצד זה, ממתינים לדרכם האחרונה, גושי הבטון שבורים, צנרת ישנה, אריחים מנותצים וספרים בהוצאות ישנות – יצירות מופת משל טורגנייב, צווייג, ג'וזף קונראד, אנדרה מאלרו, ג'ון סטיינבק, עמוס עוז ועוד. גם "אהבה ראשונה" של טורגנייב (הוצאת ספרים לדורי , סדרת "סוניה" כנראה מ-1967) נמצא באותה מכולה. הסקירה עליו היא לזכרה של מדי.
שלושה רעים נותרים לשוחח לאחר ערב חברתי בטרקלין נוח. המארח מציע שכל אחד מהם יספר בתורו את סיפור אהבתו הראשונה. שני הראשונים טוענים שאין דבר מיוחד בסיפור התאהבותם. הראשון התאהב במטפלת שלו כשהיה בן שש.... ואילו השני נישא לאהבת נעוריו. השלישי, ולאדימיר פטרוביץ', רווק בשנות ה-40 לחייו, אמר כי אהבתו הראשונה אינה מן השכיחות, הסכים לחלוק את סיפורו ובלבד שינתן לו זמן להעלותו על הכתב.
הסיפור בנוי ברגישות ובצורה אמינה. התרשמתי שטורגנייב בחר לבנות את סיפור ההתאהבות תוך הכנת הקורא לחלק מההתפתחויות. זהו סיפור על התאהבות תמימה של נער בן 16 בזינדאינה אלכסנדרובה, נסיכה יפיפיה ממשפחה מרוששת המוקפת מעריצים, החושקים בחסדיה. המספר הוא הבנימין שבחבורה. הסיפור מתרחש במהלך במהלך חופשת קיץ ועד לאחרית דבר, עשורים לאחר מכן. עבור המספר זו היתה חווית נעורים מכוננת: "זכורני כי בימים ההם טרם נצטיירו בנפשי, בקווים ברורים, דמות-אישה ואהבת-אישה; אבל בכל אשר הגיתי, בכל אשר חשתי, הסתתרה מעין תחושה חיישנית ערטילאית, טמירה על אודות דבר-מה חדש, שאין מילים להבעת מתיקותו, דבר-מה רך ונשי...ניחוש זה ליפף את כל יישותי, הציפיה יקדה בעצמותי. היא היתה נשמת-אפי, היא ניסכה לכל טיפת-דם אשר זרמה בעורקי...והגורל גזר, שאותו ניחוש בלתי מוגדר, יתממש במהרה".
המספר מסתפח לעדת מעריציה של הנסיכה ונשבה בקסמה. טורגנייב בונה במתינות את העלילה עד לתסבוכת הלא בלתי צפויה. את הדרמה האמיתית הוא שומר לאחרית הדבר של סיפור קיץ זה. זכרונותיו של הנער מסופרים כאילו מפיו של נער ולא מפיו של רווק "זקן" בן למעלה מ-40. בסופו של הסיפור אנו שומעים את קולו של המספר המפוכח: " אה, עלומים! עלומים! שליטים כל-יכולים אתם, מאום לא יזעזע אתכם, וכמו כל אוצרות תבל יסתתרו בחובכם. התוגה היא שעשוע לכם והעצב לא ישברכם, מה רב בטחונכם העצמי, מה גדולה עזות מצחכם, כאילו אמרתם:' ראו נא, ראו, כל החיים פתוחים לפנינו!' למעשה חולפים ימיכם ונמוגים בלי להותיר עקבות, כדונג הנמס בשמש, כשלג המפשיר...מי יודע? אולי סוד גדולתכם הוא לא ביכולתכם להשיג הכל, כי אם באמונה כי הכל נמצא במטחווי-ידיכם. משום כך מפזרים אתם לכל רוח את אוצרותיכם היקרים, כל אחד מאיתנו חש, כי נהג בפזרנות יתרה באוצרותיו....ואני – אל מה נשאתי נפשי, אל מה ציפיתי? מהו העתיד עשיר-העלילה אשר ניבאתי לי אז, שעה שליוויתי באנחה קלה ובתוגה עמומה את צל אהבתי הראשונה, אשר ניעור עתה שוב בזכרוני? ומה נתגשם מכל תקוותי? גם כיום עת מרחפים צלילי-ערב על חיי, מה שרד בידי, רענן יותר ויקר יותר מאותם זכרונות על הסופה הרחוקה ההיא, סופת הבוקר האביבית, הממהרת לבוא וממהרת לחלוף?".
ניכר ביצירה זו משתקפים גם חייו של הסופר עצמו. הן ברקע המשפחתי והן בחייו – הוא לא נישא מעולם. הסיפור נכתב כהיה בן 42 שהוא בקירוב כגילו של המספר ביצירה. אין בכך כדי לטעון שהעלילה היא מעין אוטוביוגרפיה.
השורה התחתונה: סיפור מהנה , לא יומרני ומעורר מחשבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
