זוכרים שאמרתי שאני עושה לי "מיני פרוייקט", שאני אקרא כמה ספרים של שיקספיר?
אז הספר הראשון שקראתי וכתבתי עליו פה ביקורת היה המלט.
באחת התגובות שקיבלתי על הביקורת, נעמה כתבה לי:
"חכי תגיעי למקבת הסירחון של דנמרק זה חנות ממתקים ליד החגיגות שהולכות שם ...".
אז אמרתי לעצמי שיאללה, בוא נראה איך באמת מקבת.
קראתי ולקח לי כמה ימים(כמו עם המלט, היה לי שבוע דיי לחוץ)ולקח לי שבוע לסיים אותו(למרות שאותו בטח הייתי מסיימת אחרי יומיים).

תקציר מויקי:

"המחזה היינו ארכיטיפ של סיפור המתאר את הסכנות שבתשוקה לכוח ובבגידה בחברים. המחזה מבוסס במקצת על המהלכים ההיסטוריים של מקבת' מלך סקוטלנד כפי שתוארו על ידי הפילוסוף הסקוטי הקטור בוצ'ה. כתביו של בוצ'ה מכפישים במידה רבה את המלך מקבת'"

אז.....
מה אני יכולה להגיד עליו?
טוב. נעמה צדקה.
דנמרק באמת מצטיירת כחנות ממתקים על יד מקבת וסקוטלנד בכלל.

בסיפור יש מאגיה שחורה, חמדנות, תאווה, עיוורון לשלטון וכוח.
הסיפור באמת היה טוב, אבל את המלט אהבתי יותר.
אולי בגלל שהמלט היה המחזה הראשון של שייקספיר שקראתי(ויש לו מקום מאוד חם אצלי בלב),
או בגלל שעל המלט ידעתי יותר, ואולי בגלל שהמלט נראה היה לי יותר מורכב.

את מקבת משום מה פחות אהבתי.
המחזה עצמו היה טוב, וליידי מקבת היא באמת דמות מורכבת, אבל מבחינתי המלט
היה יותר טוב, מעניין ומעורר יותר רגשות.

אני כן ממליצה על הספר הזה כי העלילה כן הייתה טובה.
זאת אני שפשוט פחות התחברתי.

"אור הוא שחור ושחור הוא אור".

לא הרבה פעמים נתקלים בספרים עד כדי כך גאוניים.
על חוסר יכולת הבחנה בין טוב לרע ועל כך שאדם מונע על פי מעשיו ולא על פי מחשבותיו.