פעם כשהייתי נערה היה דבר כזה "לוח שידורים" בטלוויזיה. הוא פורסם בעיתון ואילו רצית לעקוב אחרי סדרה, היית צריכה לעקוב אחרי הפירסום בעיתון ולשים לב מתי הסדרה שרצית תשודר. אני לא עשיתי את זה, וכתוצאה מכך אף פעם לא ראיתי סדרות מהחל ועד כלה. אחת מהן ממש הטרידה את מנוחתי וקראו לה "האסיר". הפרקים שראיתי פה ושם לא הסתדרו לכדי מהלך עלילה לכיד ולא הבנתי מה הם רוצים לומר. היה שם אדם, סוכן כלשהו, שנחטף מדירתו והועבר לאי מסתורי ובו הוא לכוד. זו לא העלילה, זה היה הפתיח. ומכאן לפעמים הוא ניסה להתדר באי, לפעמים לברוח, לפעמים היו עוד אסירים מלבדו אבל לפעמים הם היו רק ניצבים וכל הכפר הפסטורלי עוצב לטובת המאסר שלו, ותמיד היה שם כדור גומי ענק ומאיים שחונק את מי שמרחיק לכת. והנה עברו שנים, הבנתי שהטכנולוגיה ליטרלי קיימת ואפשר לראות את כל הפרקים לפי הסדר, וליישב את הקשיים. כך גיליתי שזה לא קל כמו שזה נראה, שזו סדרה קאלט ויש גירסאות שונות בנוגע למה נקרא "הסדר הנכון" של הפרקים - האם זה סדר כרונולוגי, או תמטי, ואם תמטי מה התמות.

כך שעשיתי בינג' צפייה בסדר כלשהו, כאשר רק על הפרק הראשון והאחרון אין מחלוקת. הראשון כי הוא הראשון, והאחרון - כי הוא צולם בערך שנה אחרי כל השאר והוא מופרך במיוחד. במהלכו יש סצנות יריות לצלילי all you need is love של הביטלס ואז שחרור כולל של כל האסירים, נסיעה בכביש המהיר אל לונדון, וחזרה הביתה, ואז סצנת סיום שמחזירה את הכל לתחילת העניין במין מעגל קסמים מאיים שאין לצאת ממנו. דטרמיניזם שולט.

וכל ההקדמה הזאת היא כי הסדרה מזכירה לי את הכתיבה של פול אוסטר בכלל ובספר הזה בפרט. שם הספר הוא "טרילוגיה" כי הוא מורכב בעצם משלושה סיפורים שונים לחלוטין שרק בסוף מתחברים איכשהו. והיא ניו-יורקית כי שלושת הסיפורים מתרחשים בניו יורק. מה קורה שם? בסיפור הראשון הגיבור הוא קווין, סופר של ספרי מתח, שמקבל טלםון שבבירור לא נועד אליו אלא לבלש פרטי לא ידוע בשם פול אוסטר. הוא עונה לטלפון, לא מעמיד את המבקשים על הטעות, והופך להיות בלש פרטי בעצמו במשימה שהולכת ומסתבכת עד שמגיעה לסופה המר. לא לפני שהוא מגלה ש"פול אוסטר" כלל אינו בלש. הסיפור השני הוא רווי צבעים ולא מתיימר לספר על אנשים אמיתיים אלא להיות איזו אלגוריה. מעשה במר וויט שהוא בעלים של סוכנות בילוש, והוא שולח את אחד הבלשים שלו הנקרא בלו לבילוש יום ולילה אחרי פלוני מר בלאק. בלו מאורס ובכל זאת נצמד למשימה במלוא מובן המילה וסופו הופך להיות מוטמע או שזור בהוויתו של בלאק. הסיפור השלישי הוא אשתו של סופר שקם יום אחד ונעלם והשאיר אותה בהיריון. היא פונה לחבר הילדות של הסופר, לא כדי שיימצא אותו כי לזה היא הקצתה משאבי מקצוע ונואשה, אלא כדי שיוציא את מחברותיו לאור בתור ספרים. בסוף שלושתם מתחברים יחד וזה בעצם מה שעושה אותם לטרילוגיה ולא לקובץ נובלות, אבל החיבור עצמו קצת מוזר ולא מוכרח מהסיפור.

כל הסיפורים שוזרים היבט פנטסטי, לא מציאותי ועומד מעל לכל היגיון זולת ההיגיון האוסטרי. יש בהם מוטיבים שאפשר למצוא בספרים אחרים של אוסטר - ההעלמות, הבדידות, הכתיבה על סופרים, המצאת קורפוס ספרותי ודיבור עליו כאילו הוא קיים או מוכר לקורא, הבדידות, הגשרים, המחברת הכותבת את עצמה וההתחקות אחרי אחרים ואחרי עצמך. וזה אוסטר, בספרי הפרוזה כמו גם בממוארים. הוא תמיד רואה את עצמו או את "העצמי הכותב" כמין בלש שתוהה מה זה האדם, מה זה העצמי ומה זו אומנות והאם היא עומדת בפני עצמה בהעדר האדם שיצר אותה.

הספר הזה הוא לחובבי אוסטר שכבר צברו קילומטרז ביצירה שלו ואהבו אותה כי זה טעם נרכש. לא לכל אחד.

אני דווקא אוהב את פול אוסטר! הוא כותב שוטף ומעניין. קראתי כמובן בעבר, די הרבה ספרים שלו, אבל דוווקא את הספר הזה, לא יצא לי לקרוא עד היום וכך כשהגיע אלי במקרה היו לי ציפיות גבוהות ממנו...
אז ככה; השם "הטרילוגיה הניו יורקית" נשמע לי שם מאוד יומרני. כי "טרילוגיה" ככל שאני מבין את משמעות המילה - היא סידרה של שלוש יצירות שיש קשר של סיפור לינארי ביניהן.
אבל לא זה המצב כאן! מדובר כאן בשלוש נובלות שכל אחת מהן היא סיפור (ארוך) שעומד בפני עצמו ללא קשר של דמויות וכו'. יש להן בכל זאת שני מכנים משותפים: האחד הוא שבשלושתן, יש דמות שהיא סוג של בלש-פרטי שעוקב או חוקר בואריאציות שונות (גם אם לא בהכרח קוראים לו "בלש" כך בשמו) במין סוג של תעלומת מתח... המכנה המשותף השני (או אולי החשוב יותר) הוא ששלוש הנובלות הללו, מתרחשות בניו יורק. מבחינה אישית, ניו יורק זוהי עיר שיצא לי לגור בה לפני שנים רבות תקופה מסוימת.
אז די נהניתי לקרוא ולהיזכר במקומות ואתרים בעיר הזאת שהכרתי היטב - ואני מתאר לעצמי שאינני היחיד שמכיר אותם... שלוש הנובלות אכן כתובות יפה ומעניין, כמו שאוסטר יודע לכתוב! אבל לומר את האמת היו לי כאמור ציפיות גדולות יותר מהספר הזה! וכבר קראתי ספרים טובים יותר של הסופר הנ"ל. באיזשהו מקום הייתה לי הרגשה, שבכל אחת מהנובלות הללו, ניסה אוסטר לכתוב ספר ארוך ומשמעותי הרבה יותר, על סמך רעיון מרכזי של עלילה ובאיזשהו מקום הוא פשוט נתקע בכתיבה ונטש את הסיפור... זה הזכיר לי ספר אחר שלו שקראתי, דווקא לא לפני זמן רב כל-כך; "1234” שבו יש לא פחות מארבעה סיפורים חילופיים! שקרו כביכול לאותו נער, גם כן בניו יורק כמובן וגם שם הייתה לי בדיוק את אותה ההרגשה... בקיצור הספר הנ"ל מהנה וזורם לדעתי בקריאה (כמו כל ספר - בכתיבה של אוסטר) אבל אל תצפו ממנו ליותר מדי...

העלילה ב"הטרילוגיה הניו יורקית" היא משנית, כך גם הדמויות. הדבר המרכזי בספר הם התהליכים. תהליך הכתיבה, התבוננות ואיבוד הדעת.

הטרילוגיה מורכבת משלוש נובלות שעוסקות בשילוב של עבודה בלשית וכתיבה. בסיפור הראשון סופר ספרי מתח מתחזה לבלש, בסיפור השני חוקר פרטי עוקב אחר מי שנדמה לו שעוסק בכתיבה ובסיפור האחרון אדם ששואף להיות סופר מתחקה אחר עקבות של סופר אחר. לדעתי, בשלושת הסיפורים מרמז אוסטר, כי אדם שמבלה עם עצמו ועם כלי כתיבה זמן רב מדי, מאבד את הדעת. משמע - סופרים הם טיפה מטורפים:-)

אפשר להבחין איך שלושת הסיפורים קשורים אחד בשני. לפעמים שמות מסיפור אחד מופעים בסיפור אחר, כך גם חפצים שונים שחוזרים על עצמם, דוגמת המחברת האדומה, אך בעיקר מה שחוזר על עצמו הוא תהליך התבוננות הפנימית של הדמויות ברגע שמנתקים אותם מהרקע של יום יום הרגיל ומשאירים אותם לבד עם עצמם ועם מחברת.

הקריאה כאן לא פשוטה, בגלל שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום בעיקר בשני הסיפורים הראשונים, אבל דווקא בהליכה הזאת של עקב לצד אגודל יש משהו מקסים.

זה היה אוסטר ראשון שלי ולשמחתי לא התאכזבתי.

כמו בביקורת הקודמת, שוב אפתח עם הגילוי הנאות שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית.

מדובר במקבץ של שלושה סיפורים, קראתי את הראשון והשני, ובשלישי כבר החלפתי לספר אחר, לא כי זה לא היה טוב- אלא כי פשוט הגיע הזמן לעבור לספר הבא, ואולי כי בסופו של דבר (ואחרי קריאת 6 ספרים קודמים מבית היוצר של אוסטר), היה מכנה משותף בין הסיפורים בספר הזה, להלן:

האומנות של פול אוסטר בכתיבת תסריטים הזויים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי מונולוג עצמי, לכדי סיפור על אומנות הסיפור (ארס פואטיקה? לא הייתי בטוחה שזה תופס גם לגבי סיפורת, למרות שהויקי אומרת שארס פואטיקה זה מושג התופס לכל תחום האומנות, אז יאללה- מדובר בארס פואטיקה)- פשוט מדהימה. הוא פורס לכדי פרוסות דקות ניתוח אודות עצמו כסופר, גם אם התחפושת כמעט מושלמת. והיא רק כמעט מושלמת ולא מושלמת לגמרי, בכוונה לחלוטין- על מנת לאפשר לקורא להבין בדיוק את כל מה שכתבתי כאן, ולחייך (או לשנוא את את הסגנון של אוסטר, גם זה קורה הרבה).

ואם לגשת לעלילה החיצונית (בסיפור הראשון), אך בהקשר הישיר לכל הנ"ל- אז נדמה שקווין, הדמות הראשית המקבלת על עצמה את זהותו של זר מוחלט בשם פול אוסטר כחלק מהניסיון המתמשך להעלים את זהותו האמיתית ולמעשה לאיין את עצמו מהעולם לאחר הטרגדיה האישית שעבר, לאט לאט מקלף את מקלף את הקליפות לאור האירועים המתרחשים בסיפור: אירועים אשר למעשה מגלים לנו אט אט את תהליך היווצרותו או חזרתו לחיים של פול אוסטר, והפעם לא תחת הדמות 'פול אוסטר' שהומצאה בספר, אלא אוסטר הסופר האמיתי. זוהי שיטה שנשמעת סבוכה לקורא להבין, אבל לעניות דעתי הקושי האמיתי בשיטה הזו היא הכתיבה של כזה דבר. כלומר הקושי הוא של הסופר ליצור כזה מתווה מעניין- ועל כך אני מורידה בפניו את הכובע (גם אם בפעם השביעית זה כבר לפעמים מתיש).

על ההתבוננות של האדם באחר, על האובססיה בהתבוננות של האדם בעצמו. על הבדידות ועל האושר. על העולם הפנימי של כל אחד ואחד מאתנו עם מה שמיסתורי ומהווה חלק מחיינו, וגורם לנו לתהות האם מה שקורה מקרי או חייב היה לקרות. ספר שהוא הרבה יותר משלושה סיפורים. מאד מומלץ לקרוא באיטיות, להתבונן ולחלום יחד אתו.

אוקיי אז עליי להודות כשכשהתחלתי את הספר הזה הוא בהחלט לא היה לי קל לעיכול, אני לפחות הייתי צריך המון סבלנות כדי להשאר איתו ואני מניח שאם זה לא היה פול אוסטר לא הייתי טורח ואני שמח שלבסוף החלטתי לסיים את הספר הזה בגלל שוואלה הספר הזה יכול לסבך לך את הראש יופי יופי.
כאמור מדובר על 3 סיפורים קצרים שלכל אחד יש עלילה ייחודית משלו, אבל מה שפול אוסטר עושה פה יפה, זה שהוא נותן לך את ההרגשה לכל אורך הסיפורים להבין שהם קשורים אחד לשני, מה שאני אהבתי בספר הזה במיוחד זה את היכולת של פול אוסטר זה להמחיש במילים מהי בדידות, מהי אובססיה ומה זה מקריות, שתוך כדי הוא מכניס אותך לאט לאט לעולם שאתה גם רוצה לברוח ממנו אבל גם להבין אותו, הספר הזה לא היה לי קל כי הוא נתן לי להרגיש את הבדידות העצומה של הדמויות כאילו הייתי חלק מהם, רציתי להמלט אבל כמובן שלא הצלחתי, ובגלל זה אני ממליץ עליו בחום.

כתיבה לא פשוטה יש לפול אוסטר.
כל אחד מהסיפורים נכנס לפרטי פרטים ותאורים בשפה צפופה אבל קולחת, ויחד עם זאת -קשה.
קשה כי ככל שמתקדמים מרגישים שנכנסנו לתוך הסיפור ולקורים של המספר שעוטפים אותנו אט אט.
ומה שנראה נורמלי לגמרי פתאום הופך ללא נורמלי ומשונה ומוזר.
הספר נוגע הרבה בבדידות, ובסיבובים המפתיעים של החיים. מה שאנחנו מתכננים, והשביל בו אנו הולכים, מביאים אותנו למקומות מפתיעים.
הכתיבה של פול אוסטר טובה, נוגעת וברגעים מסוימים מזעזעת.
זהו לא ספר להעביר את הזמן, זהו ספר לקרוא.

נדמה לי שפול אוסטר הוא סופר של כאילו. כאילו עמוק, כאילו משמעותי, אבל בעצם לא. וגם בטרילוגיה הזו, שהיא, אני חושב מהיותר מוצלחים שלו (וקראתי די מעט) מרגישים את זה. הקשרים שבין הסיפורים מעניינים, והאווירה סוחפת אותך לסיפור, אבל זה פחות או יותר הכל. ההרהורים שבין הדפים, בין אם על מהות השפה, או זהות, או גורל, הם לא ממש מעניינים או מורכבים, לכל היותר ציטוטי שוליים של אחרים שטיפלו בזה טוב יותר. ולחלק מהפעולות של הדמויות אין ממש מניע (חוץ מ"הוא מאבד את זה"), מה שפוגע באמינות של הסיפור. הסיפור השני בטרילוגיה (רוחות רפאים) הוא הקצר ולדעתי המוצלח שבהם, בין השאר בגלל הסיום שלו.

ספר חרא ופלצני אחושרמוטה

פול אוסטר בסך הכל בחור טוב ורוב הספרים שלו טובים אבל רואים בכתיבה שלו בספר הזה שהוא תופס מעצמו לאללה, ושהוא לא שם לעצמו גבולות בכמה שהוא מרשה לעצמו לזיין את השכל או למרוח דברים.

בקיצור ספר מתמרח ופלצני ואפשר אפילו להגיד יומרני