ביקורת ספרותית על המטבח האנגלי של מיס אלייזה מאת אנאבל אבס
ספר טוב

---

הספר הזה נכנס לרשימה שלי שנקראת "נשים חתוכות". ברשימה נכללים ספרים, שבעים ושניים נכון לעכשיו, שבהם המעצב הגרפי מצא לנכון לחתוך את תמונת האישה שעל הכריכה, להוציא משם את הפנים שלה או את חלקן, ולהציג רק את הגוף. אעיר כאן שיש גם כמה כריכות עם גברים חתוכים, אבל במקרה הגברי זה לרוב יד מחזיקה אקדח, בעוד במקרה הנשי זה חצאית. או רגליים, או מחשוף, אולי כתף סוררת, או ידיים פכורות על רקע שמלה. ספרי "נשים חתוכות" נוטים להיות ספרים זולים, כאלה שהמעצב הגרפי לא מאוד תוגמל על עיצוב מעורר השראה לכריכה. רבים מהם רומנים רומנטיים קליליים וקלישאתיים, די כמו הכריכה שלהם. על כל אחד ואחד מהספרים שבהם יש אישה חתוכה על הכריכה חובה לשאול: האם התמונה הזאת חיונית ומותאמת לרוח הספר, והאם יש לה חלופה. ברוב המקרים החיתוך הזה, או בכלל שילוב של אישה, הוא לא הכרחי.

אמרתי "ברוב". אלייזה אקטון היא משוררת. כמו כן היא רווקה מזדקנת בגיל המופלג שלושים ושש שגרה בבית הוריה וסובלת די הרבה השפלות ובוז מהסובבים אותה. מו"ל שקיבל את כתב היד שלה, דוחה את הפרסום שלו כי שירים זה לא מעניין מספיק, ומציע לה במקום זה לגייס את יכולת הכתיבה שלה לטובת כתיבת ספר בישול שאותו הוא מוכן לפרסם. אנחנו באנגליה של המאה התשע עשרה. אין תוכנית טלוויזיה בפריים טיים שבה כבר אחת עשרה עונות אייל שני מתפייט על אוכל. מטבחים, גם בבתים אמידים הם מקומות חשוכים ואפלוליים בתחתית הבית, מקום שאליו גברת ואדונים לא נכנסים. ספרי בישול הם מתווים מטושטשים הסברים מעורפלים, מיועדים לטבחים, הצרפתים אם אפשר, ואף אחד לא חושב להניח אותם במקום שאינו המטבח, כמו חדר הספרים או טרקלין האורחים חס וחלילה. אלייזה אקטון נעלבת וחוזרת הביתה בדמעות, שם היא מגלה שעולמה התהפך באחת - אביה פושט רגל ועוזב את הארץ, היא ואימה עוברות דירה והולכות לפרנס את עצמן בפתיחת אכסניה.

וכך, למגינת ליבה של מיסיס אקטון הכבודה, הבת שלה אלייזה עונה למו"ל המגעיל בחיוב. היא מקבלת ממנו משלוחים של ספרי בישול לקבלת השראה, אבל לא את כתב היד שלה. אם להיות אם לבת רווקה היה רע, ולבת רווקה משוררת היה גרוע, ולהיות אשתו של פושט רגל ובעלת אכסניה היה רע ומר, הרי שהגרוע מכל זה להיות אם לבת שנכנסת למטבח (!) ומכינה בעצמה מיני מאכלים (!!) עבור האורחים באכסניה ואז עוד רוצה לפרסם את זה בספר כך שכולם יידעו (!!!). היא אומנם מאשרת לאלייזה להיכנס למטבח ואף לשכור משרתת, אבל במקביל עמלה על החזרתה של אלייזה לדרך הישר, מסתירה את ספרי השירה, מכניסה אותה בחברה, מעמעמת את הקשר שלה לבישולים, ומחפשת לה במרץ שידוך עשיר, ועדיף זקן, שיוציא את שתיהן מהמיצר הכלכלי ואז ימות בשיבה טובה.

אן המשרתת, עניה מרודה בנוסח דיקנסי, בת לאם משוגעת לאב פיסח ואחות להמון ילדים שמתו ואחד שהלך להיות עוזר לטבח צרפתי בעיר הגדולה. אן נכנסת לסייע לאלייזה ומסתבר שיכולות הבישול שלה, ועוד יותר - יש לה יכולות של הבחנה בטעמים, היא מכירה צמחים ותהליכים שאמא שלה בישלה, היא יודעת לכתוב ולקרוא, ויש לה רעיונות ותובנות איך לשפר את הבישול. בקיצר, חוץ מהיותה לגמרי בת מעמד חברתי שונה מזה של אלייזה, היא בת הזג המתאימה ביותר לכתיבת ספר בישול. כשמגיע הזמן והספר מוכן, מצופה מאלייזה למחוק את שמה, ולחתום בשם בדוי על הספר. או בראשי תיבות, או סתם לכתוב "ליידי". קרדיט על ספר, בטח על ספר בישול, הוא לא מכובד מספיק למשפחתה ולא יאפשר לה להתחתן בצורה מתאימה. היא לא עושה את זה והספר מתפרסם בשמה. אבל זאת הסיבה שלדעתי הכריכה תואמת לתוכן הספר. חצאית של אישה, וחלק מהחולצה, ויד. בלי פנים, בלי אישיות, כי זה מה שציפו שאלייזה תעשה.

עכשיו תראו. אני באה ממשפחה שבה היו דורות על דורות של נשים שבישלו, אבל רק כי חייבים. זה ההסכם - אם את רוצה משפחה, משפחה צריכה לאכול ואת לא הבת של רוטשילד, אז את צריכה לבשל אוכל כדי שיהיה לבני המשפחה מה לאכול. דורות של מתכונים קבועים, שמוכנים בלי סנטימנטים מיותרים, בלי התענגות על התהליך או על התוצר, אבל עם שמחה על התוצאה - בן זוג וילדים שבעים. ספרי בישול תמיד היו, כי אנחנו בדור של ספרי בישול. הראשון והעתיק מכולם הוא "כך נבשל" של ויצ"ו - מקום שבו סבתא שלי למדה כלכלת בית - ואפילו כתבתי עליו סקירה כאן. אבל היו גם ספרים אחרים. אני בעיקר אהבתי את התמונות ולפנטז שאכין משהו, אבל כאמור לעיל, ההכנה היא לא בגנים שלי. עד השנה האחרונה. בשנה האחרונה אני בחל"ת, ויש לי בבית ספר בשם "מה את עושה כל היום" של אפרת ליכטנשטט. זה ספר בישול ביתי, לכאורה פשוט, אבל למעשה ממש לא, כי כל מתכון כולל רכיב או שניים או חמישה עשר שצריך לקנות במיוחד. רכיב מהסוג שמעולם לא השתמשת בו, ואחרי המתכון הזה שלכבודו קנית אותו, גם לא תשתמשי. אבל זה מעניין, ולוקח זמן, מה שדי חשוב כשאין עיסוק אחר, ובהדרגה גיליתי שגם מהנה.

אני חושבת שאנאבל אבס לא באמת אוהבת לבשל. לא ראיתי על זה מידע, אבל לדעתי היא גם לא אנגלייה. בכל מקרה היא קיבלה מחמותה האנגליה אוסף ענק של עשרות ספרי בישול, גם ישנים מאוד. ביניהם התבלט ספר בישול ביתי של אחת, אלייזה אקטון, בעיקר בניסוחים, אבל גם בדיוקים ובתובנות. אנאבל עשתה מחקר על דמותה של אלייזה, גילתה כמה עובדות בודדות, וסביבן רקמה עלילה שלמה. הספר בנוי פרקים פרקים שחלקם כתובים מנקודת המבט של אן וחלקם מנקודת המבט של אלייזה, יש להם גם כותרת ובה שם של מאכל שנמצא בפרק. העלילה מסופרת בגוף ראשון, ונראה שגב' אבס יותר אוהבת לספר ופחות לבשל. ככה לי נדמה לפעמים. הסיפור נראה אמין למרות פה ושם צרימות אנכרוניסטיות (אישה לא מתחילה לחשוב בנורמות של מאתיים שנה אחרי זמנה. אדם הוא ראי התקופה שלו, והוא תמיד מתחיל מהפנמה של נורמות התקופה, גם אם לאחר זמן ואירועים הוא זז הצידה קצת וחושב נגד הזרם). האם יש כאן הגזמה בהסתכלות על כתיבת ספר בישול כמעשה פמיניסטי, חתרני ומקדים את זמנו? הבת שלי חושבת שכן, אני לא בטוחה.

בשורה התחתונה: נחמד מאוד וקריא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המטבח האנגלי של מיס אלייזה