מארבע יוצא אחד;
מארבע סיפורים קצרים של צוויג, רק אחד פנומנלי. השאר סתם יבשים או מרגישים לא גמורים מבחינת רעיון ומחשבה, כאלה שלא הייתי קורא במיוחד.
אבל האחד ההוא? הייתי קורא במיוחד גם כמה פעמים. כבר יצא לי לשים לב שעם כל ההערצה לצוויג על אופן הכתיבה, מצאתי אצלו הרבה משובחים שדווקא מאוד קצרים.
לא מזמן קראתי ראיון עם בשביס זינגר והוא גם דיבר על העניין של ספרים ארוכים ומפרכים שאפילו אם יהיו מצוינים, לא יהיו שווים את כל האורך, וכמעט תמיד הקורא יכול למצוא את עצמו משועמם מדף לדף. (אגב גם על צוויג הוא דיבר שם) אני מאוד מתחבר למה שב"ז אמר, וגם לסגנון הקצר. המהירות בה הכל נגמר, והנקודה של הסיפור שנשארת באוויר, משהו בה הרבה יותר עוצמתי מסתם לשטוח אותה בפני הקורא, וצוויג עם היכולות המוכרות שלו גם עושה את הקצר למאוד מספק. אני מאוד ממליץ על הסיפור הקצר שנקרא שם "סמטת אור הירח", ועל האחרים פחות.
אח, איזה סיפור

















