לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

החברה היפנית שונה מאוד מזו שלנו, לכן ספר שעוסק בעיקר בחברה ובתרבות היפנית מבטיח משהו שונה מאוד ממה שמתרחש אצלנו.
מה שקורה בספר הזה לא היה יכול להתקיים בחברה שלנו. קייקו פורוקורה היא אישה רווקה בת 36 העובדת בחנות נוחות (ילו, מנטה וכד' אצלנו). למי שמעורה בתרבות היפנית כבר ממשפט זה ניתן להבין שפורוקורה היא לא נורמלית. אישה רווקה בת 36 מאוד נדיר ביפן, עבודה בחנות נוחות נחשבת לעבודה נחותה ומתאימה לאנשים צעירים שטרם נישאו ולסטודנטים. פורוקורה עובדת כבר 18 שנים בחנות הנוחות, חריג מאוד, היא זכתה לראות כבר 8 מנהלים מתחלפים.
מהדפים הראשונים ניתן להסיק כי היא נולדה עם בעיות תקשורת וסבלה מכך כבר מצעירותה. על פי הצורה בה היא מנתחת ארועים מסויימים משפחתה מגיעה למסקנה שהיא לא נורמלית ויש להסתיר את זה אף על פי שהם לא מצליחים בדיוק להצביע על הבעיה, גם הרופאים לא מצליחים לאתר את הבעיה ולכן אין לה תרופה או טיפול. החברה היפנית תוקיע כל מי שאיננו נורמאלי ואיננו הולך בדרך שהותוותה לו מראש- לימודים- נישואין- עבודה מכובדת- ילדים.
משפחתה של פורוקורה מנסה להסתיר את התנהגותה ובהגיעה לבגרות היא מוצאת עצמה עובדת בחנות נוחות, העבודה מתאימה לה מאוד מכיוון שיש בה המון כללי התנהגות והתנהלות נוקשים, החל מהופעה אישית, דיבור עם לקוחות ואפילו איך לחייך ובאיזה טון לדבר. הכללים האלה מאפשרים לה להסתיר היטב את זהותה האישית ולאמץ לחייה את זהות העובדת המושלמת. הספר מביע ביקורת רבה על התנהלות החברה היפנית על פי קודים ידועים מראש שכל סטיה מהם או שאיפה לביטוי עצמי מפורשים מיד כלא נורמאלים ויש להוקיעם. לאחר שפורוקורה עוברת את גיל 25 ועדיין לא נשואה, היא הופכת שוב לחריגה ולא מקובלת. החברה היפנית מרשה לעצמה להתערב בחייהם האישיים של החריגים כאילו הם שלהם ולהביע דעתם על החריגים בפניהם, יש כבוד אישי ופרטיות אבל לא לחריגים, חריגים יש להוקיע ולטפל בהם.
פורוקורה מוצאת דרך מקורית להפוך מחריגה לנורמאלית, היא אוספת לביתה את שיראבה, עובד שפוטר מחנות הנוחות מכיוון שהיה עצלן, חסר יכולת וביקורתי. אדם שאף הוא היה מוקצה, חריג ומנודה. שיראבה חי אצל פורוקורה והדבר מתפרש בחברה שהיא עכשיו במערכת יחסים, יש לה משפחה- היא נורמאלית שוב. היחס של משפחתה והסובבים אותה משתנה לטובה מיד. כמובן שהכל מראית עין בלבד, השניים לא מסתדרים ושיראבה בלתי נסבל. מה יהיה בסוף? מעניין... תקראו.
זהו עוד תרגום מופתי של עינת קופר שבשנים האחרונות מתרגמת לנו ספרות יפנית משובחת (בין היתר מתרגמת את כל מורקמי) ישירות משפת המקור.

איזה ספר נפלא ונוגע כתבה סייקה מורטה! הספר הזה הוא הוכחה נוספת לכך שכותב טוב אינו צריך לכתוב 500 עמודים כדי להוציא יצירה מתחת ידיו.

זהו סיפורה של קייקו פורוקורה העובדת בחנות נוחות כ–18 שנה. היא ראתה את העובדים האחרים מתחלפים בזה אחר זה אך בזמן שלאחרים הייתה זו עבודה מזדמנת, עבורה זה הרבה יותר מאורח חיים. היא רואה בזה יעוד ממש.

קייקו הבינה כבר בילדותה שהיא "שונה" משאר בני גילה ואילו אנו הקוראים מבינים כבר בתחילת הסיפור כי נמצאת במקום טוב על הספקטרום האוטיסטי, למרות שהדבר לא נאמר במפורש. העבודה בחנות הנוחות נותנת משמעות לחייה וזהו בערך הקשר היחיד שלה עם העולם.

עד כמה חשובה לה העבודה ניתן ללמוד מהקטע הבא:
"בערב השנה החדשה נאלצתי לעבוד כי היה לנו מחסור בעובדים. חנויות נוחות פתוחות 365 יום בשנה, ובערב השנה החדשה וביום הראשון של השנה תמיד חסרים עובדים. נשים שיש להן משפחה לא יכולות לעבוד, וסטודנטים או עובדים זרים חוזרים הביתה למשפחותיהם או לארצם להמשך החג. אני רוצה לבקר את הורי, אבל אם יש בעיה בחנות אני תמיד בוחרת לעבוד".

באמצעות סיפורה של קייקו, עוסקת הסופרת בכמה וכמה נושאים. קודם כל יחס החברה לחריגים: אמנם מורטה כותבת על החברה היפנית אך ענין החריגים בחברה רלוונטי לכל חברה שהיא. הסיפור מובא מפיה של קייקו המספרת לנו כי בשנות התבגרותה למדה "לתקן" את התגובות שלה על ידי חיקוי הסביבה וכשהיא מתבגרת היא מבינה כי עליה לטפל "בדבר הזה" שאין לו מבחינתה שם או הגדרה. כשהיא משוחחת עם אחותה, מביעה בפניה אחותה את תקוותה כי יום אחד היא תחלים. כמה עצוב.

הסיפור מקבל תפנית כאשר פוגשת קייקו את שיראבה, בחור שגם הוא מתנהל בשולי החברה וכמוה, גם הוא אינו נטול בעיות. שיראבה מונה בפני קייקו את חסרונותיה: היא עובדת שנים רבות בעבודה המקובלת כעבודה זמנית, היא רווקה בת 36 ובנוסף לכך, מעולם לא היה לה קשר עם גבר והיא עדין בתולה. קייקו לא רואה בכל אלו בעיה כלשהי. ומתוך שיחותיהם של שני אלו נשאלת השאלה עד כמה צריכים כולם להתיישר על פי חוקי החברה? האם באמת כולם צריכים ללכת בתלם? וכמה סובלנית היא החברה לאלו אשר בחרו שלא לעשות זאת או אינם יכולים ללכת בתלם גם אם הם מאוד רוצים. וכמובן יש כאן גם ביקורת על עולם העבודה היפני אשר אינו נותן לקייקו הזדמנות בכל תפקיד אחר.

זהו ספר נפלא עם דמות הנכנסת חזק ללב.

בסוף אני אשכח אז הנה אני מתחיל בציון לשבח של התרגום המצוין מיפנית.
ועכשיו לענייננו - היחס לתרבות יפנית היא ביפולרי. אתה יכול לאהוב אותה או לשנוא אותה, קשה מאוד להישאר אדיש.
ובהתאמה, ספרים יפניים מתחלקים אצלי לשניים – טובים מאוד וגרועים מאוד. לשמחתי בשולי הנוחות נמצא בספקטרום המצוינים.
בשולי הנוחות הוא ספר קצר. מועט המחזיק את המרובה, כמעט אפשר לסווג אותו כסיפור קצר ארוך.
מספיקים שלושה משפטים קצרים בתחילת הספר כדי לשרטט בדייקנות אישה עם תסמונת אספרגר. כמעט כתבתי סובלת מהתסמונת, ואז נזכרתי שיהיה זה חטא לקרוא לזה סבל כשמהות הספר היא ניסיון להראות לקורא עד כמה הגיבורה אינה סובלת מהתסמונת אלא, אם בכלל היא סובלת, זה מחוסר יכולתם של הסובבים אותה להניח לה לחיות את חייה בדרך שהכי נוחה לה למרות שדרך זו לא מפריעה ולא מתנגשת בחיים של אף אחד אחר.
מרגע שצוללים לנקודת מבטה של הגיבורה, הספר תופס אותך בעוצמה. תהליך ההזדהות המוחלטת של הגיבורה עם מקום עבודתה הופך לברור והגיוני לחלוטין - חנות נוחות מנוהלת לפי חוקים ברורים ומדוקדקים, חוקים פשוטים ונוקשים ה"מיישרים" ומתקנים כל חריגה. רק מסגרת כזו מאפשרת לגיבורה להיראות נורמלית – גלגל שיניים במכונת החיים המודרניים שביסודו של דבר נשארו בדיוק כפי שהיו בתקופת האבן.
הגיבורה מבינה את דופק החיים של החנות ומתקשרת איתה ישירות באופן שמעורר מיד אסוציאציות לפרופסור טמפל גרנדין, המומחית העולמית לתכנון מתקנים מפחיתי סבל לבעלי חיים. גם היא אוטיסטית.
הישירות הטבעית של ילדותה של קייקו – ציפור מתה? למה לא נבשל אותה לאבא שכל כך אוהב יקיטורי. צריך לעצור ילד משתולל? למה לא נחבוט לו בראש באת חפירה שתעלף אותו לכמה שניות, מוחלפת בחיים המסובכים של הבגרות. חיי הבגרות המסובכים לא מגיעים עם מתכון איך להתגונן מהחברה והדרך היחידה לגרום לאנשים לעזוב אותך במנוחה היא לזייף. לחקות אותם, את קולם, את לבושם, את מנהגיהם.
אבל אנשים מסרבים לעזוב אותך במנוחה גם כשאתה נבלע בלבושם ובקולם. כשאתה שונה הם מרגישים שיש להם רשות להתערב בענייניך. לגיבורה יש אחות שמספקת לה מדי פעם תירוצים איך להדוף את המחטטים בענייניה אבל ברבות השנים התירוצים הופכים לפחות יעילים.
לגיבורה אין בררה והיא נאלצת לתת לגבר לגור בביתה. אולי סוף סוף יעזבו אותה במנוחה אם יחשבו שיש לה חבר. סיטואציה קומית שמגיעה לשיאה כשקייקו מגלה בשמחה לאחותה שמצאה תירוץ נהדר להדוף את המחטטים והאחות מגלה שהחבר הזה אינו אלא סוג של חיית מחמד שגרה באמבטיה (מבחירה שלו... גם הוא אוטיסט...). האחות בוכה מצער על אחותה שלא מבינה עד כמה חייה חריגים עד שהגבר יוצא מהמקלחת, כמו אביר קדמון , ומספר שקייקו סגרה אותו במקלחת כי גילתה שהוא בוגד בה. האחות נרגעת מיד ועוברת לנזוף בגבר באושר ובשמחה. שמחה כי אלה בעיות נורמליות שהיא מבינה מצוין, וקייקו תוהה בינה לבין עצמה למה כשהכול הסתדר והיא מצאה את התירוץ האולטימטיבי אחותה בכתה מצער ועכשיו כשאחותה חושבת שהחבר שלה בוגד בה היא מאושרת.
פרט לאתנחתות הקומיות הראי שקייקו שמה לפני החברה האנושית אינו משמח. היכולת שלנו להתמודד עם השונה מוגבלת מאוד והדרך שבה אנחנו מוליכים את השונה מובילה יותר מדי פעמים לגיהנום למרות שהיא רצופה בכוונות טובות. לא אספלייר את הסיום אבל עצם הצורך של קייקו בסוף הספר לעשות בחירה בין להמשיך להסתתר בקרב בני האנוש או לחיות את חריגותה היא תעודת עניות לבני האנוש.

יש ספרים שלא צריכים עלילה שתחזיק את הסיפור, כל עוד הדמות הראשית לוקחת עליה את התפקיד הזה- כמו שעושה את זה, ובהצלחה רבה אני חייבת לציין, קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה, גיבורת הסיפור הזה.

מבלי להתעכב ולפרט יותר מדי, מבין הקורא כבר בתחילת הסיפור שקֵייקוֹ נושאת את אחת מתסמונות הקשת האוטיסטית.

היא בת שלושים ושש, ועובדת ח"י שנים בחנות נוחות. כמו אצלנו, גם ביפן, זו עבודה מסוג העבודות שהן רק תחנת מעבר בחיים בין לימודים לעבודה, או בין עבודה לעבודה. עובדי החנות באים והולכים, התחלופה גבוהה, ובמשך שנותיה של קֵייקוֹ בחנות הנוחות התחלפו כבר שמונה מנהלים.

היא אוהבת את העבודה, השגרה הזו טובה לה, וגם אם המקום הוא תחנת מעבר, בשבילה המקום הזה הוא מקום של קבע, הוא הצינור שלה לעולם, זו הממלכה שלה. מנהליה ושאר העובדים מחבבים אותה. אין לה חיי חברה או זוגיות, שבדרך כלל אלו דברים שתופסים נתח מהעוגה הנקראת "חיים", וכך יוצא שאת רוב זמנה היא מעבירה בחנות, ותמיד מתנדבת להחליף עובדים אחרים כשיש פנצ'רים במשמרות.

משפחתה, אחותה הקטנה שהיא קרובה אליה, והאנשים הסובבים את קֵייקוֹ דואגים לה, ורוצים בשבילה חיים בטוחים ושקטים. אבל נראה שקֵייקוֹ מיטיבה לראות את החיים טוב יותר מכולם. וגם אם יש לה קשיים תקשורתיים וחברתיים, היא יודעת ומכירה את נקודות התורפה שלה בכל הקשור בהבנה של חוקי המשחק של החיים והיא לא רק חיה את חייה, היא ממש עסוקה בלעבוד קשה בלִחְיוֹת; ללמוד מחברותיה לעבודה איך להתלבש או לחקות את אופן דיבורן. כי אם החיים לא חילקו לה הוראות הפעלה, קֵייקוֹ תדאג להשיג כאלה בעצמה.

"העולם הנורמלי הוא כופה ומכריח, והוא נפטר בשקט מגופים זרים. בני אדם לא שלמים מסולקים ממנו. לכן עלי "לתקן את עצמי". אם לא אעשה זאת, האנשים הנורמלים ייפטרו ממני. סוף-סוף הבנתי מדוע משפחתי ניסתה במאמצים רבים כל כך לתקן אותי". (עמ' 75)


אהבתי מאוד את דמותה של קֵייקוֹ, ואי אפשר שלא לעשות לה מקום בלב, היא נכנסת לשם בטבעיות כבר מהדף הראשון בספר. הדרך שהיא עושה, ההבנה שלה, ונקודת ההסתכלות שלה קצת תעתעו בי במהלך הקריאה, הרגשתי שאני ממש רואה אותה, את הדמות של קֵייקוֹ, ואפילו מרגישה אותה.

בסיום הספר הבנתי כמה שם הספר מוצלח, ואיך הוא קולע בול בשתי המטרות.

הספר הקטן / גדול הזה נמנה על הסדרה הקטנה של הוצאת "כתר", שמוכיחה עצמה שוב ושוב בספרים האיכותיים שיוצאים בסדרה הזו.


מומלץ בחום!

הילדה קייקו פוּרוּקוּרה לא מבינה את האנשים האלה.
הרי הציפור מתה, למה לא לאכול אותה? אבא שלה אוהב שיפודי עוף. אז הם במקום לעשות מה שהגיוני ומתבקש מתעקשת אמא שלה לקבור אותה ולשים פרחים על קברה הקטן, ובכך גם ממיתה את הפרחים. ומסביב אנשים בוכים. נו, באמת. השתגעו. בבית הספר תיקלע לתקריות אלימות כדי לפתור בעיות.
השנים חולפות, קייקו בת 36 ומחצית חייה עובדת בחנות נוחות. מרגישה בנוח במקום היעיל, המהיר, מקדמת את פני הבאים בברכת 'אירשאימסה'- ברוכים הבאים. לשירותך, תודה רבה. עבור רוב הצוות זוהי עבודה זמנית, היא מרגישה שזה מקומה. הממלכה שלה. סידור המוצרים על המדפים, סריקת המוצרים בקופה, אריזתם בשקית עבור הקונה. מבצעים. הכל רץ. העסק מתקתק כמו שצריך. מדי בוקר חוזר מנהל החנות (השמיני מאז החלה לעבוד) על טקס הברכות עם עובדיו לפני הפתיחה. פעמון הדלת המצלצל כל אימת שנכנס לקוח נשמע לה כפעמוני כנסייה. הצליל המהפנט של המטבעות בקופה.
טרם נישאה ומתגוררת לבדה בדירה קטנה. הוריה ואחותה מודאגים, גם הסביבה היפנית ביקורתית. את כבר לא ילדה, תתחתני ותלדי, תמצאי עבודה רצינית בה תשתכרי יותר. אי אפשר ככה. אינה מסוגלת להתפעל מהאחיין שלה שנולד לא מזמן. כל התינוקות אותו דבר.
והיא משתדלת לעתים להיות כמו הסביבה. רוכשת אותם בגדים כמו מכריה.
לחנות מגיע עובד חדש, שיראבה. דעותיו על העולם חד משמעיות. כפר שחסרי תועלת אין מקומם בו. אתה צריך ליצור, להתחתן, להביא לעולם ילדים. הוא לא כזה. הוא שונה, לא ייכנע לתכתיבים ומותח ביקורת עליה. את מוזרה בעיני הכפר ובכלל. את נטל. רווקה בת 36 בעבודה זמנית מגיל 18. צעיר ממנה בשנה, מהפכן ביקורתי בעיני עצמו ולמעשה בטלן טפילי החי על חשבון אחרים.
ספר קצר וכתוב בפשטות נוגעת דרך עיני קייקו אודות מי שנתפסים שונים. חריגים בחברה שיפוטית ומקובעת עם כללים ברורים.
מעלה באיזה מקום תהייה- מה באמת נכון, אם יש?

קייקו היא בחורה יפנית בת 36, רווקה, עובדת בחנות נוחות כבר 18 שנה. מנהלים באו והלכו, עובדים התחלפו ועבור חלקם זו עבודה סטודנטיאלית, אבל היא נשארה העובדת הזמנית הכי קבועה. מגיל קטן נחשבה לעוף מוזר, ככזו שתגובותיה כלפי הסביבה גורמות עצב להוריה שלא מבינים את פשר התנהגותה החריגה, ולכן היא מחליטה לחדול ולפעול כפי ראות עיניה ומסגלת לעצמה לחקות סביבתה או למלא אחר הוראות. עבודתה בחנות הנוחות היא בבחינת לידה מחודשת עבורה, שם היא יכולה להרגיש כאדם נורמלי. היא זוכה להערכה על עבודתה מהמנהלים והקולגות, אך מוצאת את עצמה ממציאה תירוצים לשאלות של משפחתה והסובבים אותה מדוע היא עדיין עובדת כל כך הרבה שנים בעבודה זמנית? מדוע אין לה חבר? האם היא לא רוצה ילדים? ואל החנות מגיע עובד חדש, שיראבה, גבר כבן 35 שכל קשר בינו לבין המושג עבודה מקרי בהחלט. טיפוס מתנשא, שרלטן הנישא על גלי הקורבן. הוא רואה עצמו קורבן של החברה, ממנה סבל כל החיים כי היא לא מקבלת את השונות שלו, וככל שמתעמקים מבינים שלשונות שלו יש שם – בטלנות.

זהו סיפור אנושי על אישה שבמובן מסוים יוצרת לעצמה את המציאות החברתית שלה. לא תמיד ברור איך להתייחס לדמותה של קייקו, האם היא סובלת מלקות כלשהי? תימהונית? כנועה או אמיצה? מצד אחד, הנה בחורה שלא מתנצלת אבל כן מתרצת את השונות החברתית לכאורה שלה בפני מכריה. היא מודעת לעצמה ויודעת מה היא רוצה לעשות, כי מבחינתה זה מה שטוב לה ומה שעושה אותה מאושרת. ועל אף הלחצים החברתיים המופעלים עליה (שאינם זרים גם לתרבות שלנו) – למצוא עבודה קבועה, להתחתן, ללדת ילדים – היא מצליחה, בדרכה, לייצר לעצמה את החיים הטובים ביותר עבורה. עם זאת, באיזשהו מקום הלחצים מחלחלים והיא מבינה כי על מנת להשתלב ולעמוד בציפיות של המשפחה והחברה, אולי רצוי לבצע "תיקונים" בחייה. אבל על נוחות משלמים, וליישר קו עם החברה אולי גורם לאדם להיות מקובל אך לא בהכרח מאושר.

מורטה לא שופטת או מרחמת על הגיבורה שלה (לאחר הקריאה נוכחתי לגלות כי גם הסופרת עבדה בחנות נוחות כ- 18 שנה). היא מצליחה לגרום לקורא להתפעל מקייקו, מהחדות המשעשעת לפעמים שבה היא רואה את הדברים, מהמוזרות משובבת הנפש שלה ואפילו מהאירוניה המרירה שבדינמיקה בין המינים. סיפור שגורם להרהר על מה שמייצר לאדם תחושה של משמעות? מהי נורמליות? וכמה קל לעיתים להיות שיפוטיים כלפי אנשים אחרים.

ספר נפלא כתוב ברגישות רבה.מומלץ מאד. מתאר חיי אישה בשנות ה30 שכל חייה חשה חריגה. משפחת מנסה ל"רפא" אותה ללא הצלחה. במשך 18 שנה עובדת בחנות נוחות אשר הכללים בה מאד ברורים הסדר מוכתב מההנהלה. קייקו אינה משתלבת בחיי החברה של חברותיה,אותן היא פוגשת לעיתים נדירות, שהן נשואות וחלקם עם ילדים ואינה רואה עצמה משתלבת בחיים כאלה.אחותה עוזרת לה כיצד להגיב לשאלות אנשים על חייה מכיון שהיא עצמה אינה מבינה את שונותה.
עבודתה בחנות מאד מתאימה לה, צלילי החנות, הסדר , האירגון, הקבועים ואינם משתנים לאורך השנים. סדר החיים שלה הוכתב לפי הסדר והדרישות של חנות הנוחות.

ספר מינימלי אבל למרות גודלו מאוד חזק ונשאר איתך.
סיפורה של עובדת בחנות נוחות שזהו עולמה.
היום יום השגרתי נעים לה. הרעשים של החנות נוגעים בה והיא מרוצה מחייה. בעיקר בגלל שבחנות יש כללי התנהגות של המוכרים וכך היא יודעת איך מצפים ממנה להתנהג וקל לה לעשות זאת. מחוץ לחנות , החיים האמיתיים הרבה יותר מסובכים עבורה להבנה.
אבל הסביבה שלה לא מקבלת את זה. המשפחה, החברות, חושבות שהיא צריכה לשאוף ליותר:
יותר חברים, יותר חיי זוגיות, משפחה משלה, ילדים.

מאוד נהניתי.
שווה כל רגע