ביקורת ספרותית על ארץ האש - אלדורדו # מאת סילביה איפרגירה

---

ארץ האש, סילביה איפרגירה (2011)
הספר המרתק "ארץ האש" מוקדש, בעצם, להעלאת המודעות לעובדות היסטוריות של השתלטות הכתר הבריטי (או, הממלכה הבריטית) על האיים הדרומיים ביותר של אמריקה הלטינית, הקמת מיסיון בשטח הכבוש, וניסיון לחנך מחדש ולנצר את הילידים.
שתי הדמויות המרכזיות הן נערים – האחד, ג'ק הוא אירופאי למחצה והשני, ג'מי באטון – בן של שבט עתיק יומין שחי באיים של דרום אמריקה הלטינית.
לאחר תקופה של ארבע שנים בלונדון הצעירים/ילידים, שהכתר הבריטי חטף מהאיים, יוחזרו אל האיים ויהוו גרעין שממנו אפשר יהיה להתחיל בהצלחה בחינוך מחדש של שאר הילידים. השאלה המנקרת בראש לאורך כל הספר - האם עלה בידי הכתר הבריטי להשיג את מטרתו? כבר בתחילת הספר מתברר שג'מי באטון נחשד בארגון טבח באנשי המיסיון ושהוא הועמד למשפט. (בויקיפדיה יש ערך על שם ג'מי באטון). אלא שהספר ממחיש בשפה קולחת של הסופרת הלטינו-אמריקאית את "הלם התרבות" של ילידי ארץ האש ותוצאותיו.
ציטוט "עם הגעת היאמנים – בני שבט הילידים - ללונדון, התעוררה שאלה בלתי נמנעת: לשם מה הובאו?" ג'ק מגיע למסקנה ש"...הם הובאו לשֵם לא-כלום. העבירו אותם דרך האוקיינוס מתוך גחמה וכדי לבצע ניסוי שאינני מצליח לרדת לעומקו.... השנים הביאו אותי לידי ההבנה שמטרת נוכחותו של באטון בלונדון נקבעה רחוק מאוד משם, הרבה מעבר לרחובות המלוכלכים של הנמל... בחוגים הזוהרים והבלתי נגישים של הכוח, שבהם הבשילו תוכניותיה של אנגליה בעולם. יאמנים תפסו מקום חיוני מאוד בתצרף מסובך, שאחד מחלקיו היה ארץ האש מעוררת החמדה על תעלותיה הנפתחות אל האוקיאנוס השקט." ע' 100.
ג'ק הוא יליד ארגנטינה, בנו של אנגלי שהשתקע שם ופגש אישה מקומית. במובן זה ג'ק הוא בן כלאיים – לא אנגלי ולא לטינו אמריקאי. אביו מחליט יום אחד ללמד אותו קרא וכתוב בשפת מולדתו, אנגליה. הנסיבות מזמנות מפגש אקראי לא מתוכנן מראש, בין ג'ק וה"פרא" – יליד פטגוניה שנחטף על ידי קברניט הספינה "ביגל" מהאיים הדרומיים וקיבל את השם הידידותי – ג'מי באטון. לאנגליה של ראשית המאה ה- 19 הייתה מטרה אסטרטגית – ליישב את החלק הדרומי ביותר של אמריקה "הפראית". מאחר שחיו שם שבטים יאמנים מזה אלפי שנים נולדה תוכנית נוספת, חינוך הילידים בהתאם לציביליזציה תוך העברתם אל חיק הנצרות.
מי שהעניק את השם "ארץ האש" לארכיפלג באזור דרומי זה של אמריקה, היה קפטן מגלן, שהתרשמותו הראשונה הייתה המדורות שהילידים הבעירו באיים.
המפגש בין ג'ק לג'מי באטון, יליד האיים, מתרחש באקראי אחרי שג'ק מתייתם הן מאמו והן מאביו, וכבחור צעיר הוא נחוש בדעתו לנסות את מזלו כיורד ים. הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו הוא מציע את עצמו כעוזר על גבי הספינה "ביגל". ספינה של הכתר הבריטי העושה את דרכה בתחילת המאה ה- 19 חזרה לאנגליה כשעל סיפונה ארבעה ילידים שנחטפו על ידי הקפטן האנגלי במטרה להביאם ללונדון. אחד החטופים, נער כבן 14, מקבל את השם ג'מי באטון. על סיפון הספינה מצטלבות הדרכים של שני הנערים, ג'ק וג'מי.
ציטוט התרשמותו של ג'ק מהנער ג'מי באטון:
"האם ראית אי-פעם, פנים-אל-פנים, מה שהספרים מכנים פרא; אדם עירום, צלעותיו גלויות, מכוסה בשומן, אברי מינו מודלקים בשל המחלה, פניו צבועים בפסים לבנים, קווצות שערו קשות? קשה היה לגלות את האדם בייצור הזה, שיש באופיו אמון של תינוק היכול להתחלף מיד בזעם עיוור, חסר היגיון.... היצור המוזר הזה המדלג מעל הזמן ומציג אותנו במצב חסרי הישע של מוצא מיננו; הוא אדם כמוני וכמוך, הממציא אלים, צד ועושה מלחמות, מאלף כלבים ומדליק את האש... מהרגע שראית אותו, לא תשכח אותו לעולם....
בצורה הזאת הכרתי את ג'מי באטון, אבל זה היה בגללו שמצאתי, תחת מראית העין, את האדם שחשבתי שאינו קיים. ואחרי האדם, עם, שיש לו אמונות ורוח, וכבוד לחיים בכל צורותיהם שלא הכרתי לפני כן וגם לא אכיר אחרי כן." ע' 36.
סילביה איפרגידה נולדה ליד בואנוס איירס. היא שמה בפיו של ג'ק את התרשמותו מה"ניסוי" של האנגלים.
הניסוי נועד מראש לכישלון. אחת הסיבות העיקריות: הכתר הבריטי מעולם לא בחן את הסיכויי שלהם מול הילידים. נהפוך הוא - הם דמיינו תמונה פסטורלית מדי לגבי ההתיישבות בפוקלנד. הכתר לא הקדיש מחשבה לסיכוי של המיסיון שהוקם באי קפל שבפוקלנד לנצר את הילידים ולהחדיר בהם מערכת ערכים זרה השאובה מן הציביליזציה, הנורמות והכללים של הממלכה המאוחדת.
מכישלונם של האנגלים באיים הדרומיים של אמריקה הדרומית ניתן ללמוד לקח חשוב: התיישבות בחבל ארץ המיושב מזה אלפי שנים על ידי ילידי המקום, הדבקים בערכים שהטמיעו בהם מזה דורות על גבי דורות, מחייבת בראש ובראשונה דבר אחד: להתכונן היטב להתנקשות בין ציוויליזציות – המערבית והילידית. ולא – התוצאה תהיה כישלון ועימותים אינסופיים בין המערביים, שזה עתה הגיעו, והמקומיים הנטועים במקום דורות על גבי דורות.
ספר סוחף. אני הוצפתי ברגשות עזים במהלך הקריאה.

» ביקורות נוספות של טרי
» ביקורות נוספות על ארץ האש - אלדורדו #