ביקורת ספרותית על עשרה דברים שלמדתי על אהבה מאת שרה בטלר

---

לא אהבתי את הספר, מבחינתי הוא היה בזבוז זמן. קודם כל במהלך הקריאה עצמה היו קטעים שרפרפתי עליהם כי היו משעממים ולא ממש תרמו בשום דבר. סתם מריחה. ובסוף, הספר נגמר בניגוד למצופה ולתכלית שלו, עם אכזבה לקורא. שאלתי את עצמי מה מאכזב אותי בעצם ואז עניתי לעצמי שכשקוראים סיפור, בטח של שתי נשמות אבודות, מצפים שהם יעברו תהליך כלשהו, שיהיה איזה ריפוי, סגירת מעגל, משהו שקידם אותם לאנשהו... אבל פה, הספר הזה נשאר פתוח בכל המובנים שקשורים לאליס. אמנם יש השלמה כלשהי לדניאל אבל האם זו ההשלמה הנכונה? האם זה מה שנכון לעשות- ופה אני עוברת לכתוב ברמזים לגבי הספר אז מי שחושש מספויילר שידלג- הוא מחליט עבורה שהיא תשפוט אותו על פי החיצוניות שלו, האם זה מה שהיה נכון לעשות? אולי האמת שלו היתה מנחמת אותה דווקא והיתה מביאה לה ריפוי, ריפוי להרגשה שלה שהיא תמיד לא שייכת, לסוד שמסתירים ממנה, לכך שהבית שלה מעולם לא הרגיש לה בית. אולי האמת הזו היתה דווקא נותנת לה כוחות והיא היתה מפסיקה לברוח כל הזמן ומוצאת את החלק החסר בחייה שהיא לא ידעה שחיפשה. ככל שאני כותבת על זה יותר אני חושבת שזה הסוף שהייתי מצפה, לראות את האמת ואת ההשלמה של אליס בכל התחומים בחייה. במקום זה קיבלנו כלום ולכן (ובגלל החלקים המרוחים שיש לאורך כל הספר) הספר הזה מקבל רק שתי נקודות ודיס-המלצה לקריאה.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על עשרה דברים שלמדתי על אהבה