ספר המוקדש לתולדות הקרמיקה הארמנית בארץ ישראל, סיפור המלווה את ירושלים מ-1919 עד היום. עם ראשית המאה ה-20 לדוד אוהנסיאן שהיה קרמיקאי ארמני מוכשר ובעל סדנא בעיר קוטאהיה שבתורכיה, עיר שמהווה מרכז לקרמיקה התורכית עוד מהמאה ה-14. בשנת 1919 דוד (ארמני נוצרי) פוגש את הנציב הבריטי בארץ ישראל וזה מזמין אותו לבוא לחדש את האריחים של כיפת הסלע בירושלים. דוד נענה לבקשה וב-1919 מגיע לארץ ישראל יחד עם מספר עוזרים בהם נישאן בליאן ומגרדיש קרקשיאן, שתי דמויות שמשחקות תפקיד מרכזי בתחום עד היום.
העבודה על כיפת הסלע פוסקת די מהר מכיוון שהוואקף לא מצליח לארגן כספים לתשלום ולכן דוד אוהנסיאן לוקח את נישאן ומגרדיש ומקים סדנא עצמאית לייצור קרמיקה ארמנית בירושלים לפי המסורת התורכית של קוטאהיה ואיזניק. בשנת 1922 נישאן ומגרדיש עוזבים את דוד ופותחים סדנא משותפת משלהם הנקראת "הסדנא המשותפת", סדנא שפעלה עד 1964. דוד אוהנסיאן המשיך ליצור קרמיקה בירושלים עד 1948, לאחר מכן היגר מישראל ונפטר כעבור 4 שנים.
יצירתם של משפחת בליאן וקרקשיאן בסדנה המשוטפת נשארה נאמנה לטכניקות הייצור המסורתיות העתיקות כשנישאן משמש כקרמיקאי המייצר את הכלים על האובניים ואילו מגרדיש מעטר אותם בציורים.
לא סתם הספר נקרא "הקרמיקה הארמנית של ירושלים", זו קרמיקה ארמנית בעלת שורשים עתיקים במסורת הקרמיקה הטורקית, אך הציורים שעליה החלו להיות מושפעים מירושלים, בעיקר מהנצרות והיהדות, והיא החלה ללבוש עיטורים המאפיינים את הווי החיים בעיר תוך שמירה על מסורת הייצור המקורית.
כאמור בשנת 1964 התפצלה "הסדנה המשותפת" כשסטפן קרקשיאן ואחיו ברג' עוברים לויה דולורוזה ושם מקימים סדנא עצמאית שלהם ואילו סטארק ומרי בליאן נשארים בסדנא המקורית שבדרך שכם 14 וממשיכים בעבודתם. שתי הסדנאות פעילות עד היום. מרי בליאן המשיכה לעטר בציוריה היפים את הכלים בסדנא עד שנפטרה ב-2014, ממשיך אותה בנה נישאן בליאן הנכד ואת סטפן קרקשיאן ממשיך בנו הגופ. מסורת של מעל ל100 שנים של יצירת קרמיקה ארמנית בירושלים. הכלים שיצרו האמנים הללו נחשבים מאוד בעיני אספנים ויש רבים שקונים אותם וסוחרים בהם.
המחברת/חוקרת נורית כנען-קדר מביאה כאן בשפה פשוטה, עניינית ומרתקת מחקר מעמיק ראשוני בתחום.












![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



