ביקורת ספרותית על Tom Lake - A novel מאת Ann Patchett
ספר מעולה

---

הספר האחרון שקראתי (שמעתי ) ב2023 והוא ,בניגוד גמור לשנה שהוא סוגר, מעולה. רק בגלל שאני שומר אמונים ליונה ונער אני לא קורא לו הטוב ביותר של השנה.
יוני 2020 בחווה במישיגן לארה מספרת לשלוש בנותיה בשנות העשרים לחייהן על התקופה שהייתה שחקנית ועל הקיץ בו יצאה עם מי שיהפוך להיות השחקן ההוליוודי המפורסם, פיטר דיוק, לפני שדרך כוכבו.
בחוץ משתוללת הקורונה והמשפחה מנסה לשרוד את קטיף הדובדבנים בחוסר גדול של ידיים עובדות.

זה ספר שהוא כמעט נטול דרמה. קורים בו דברים, העלילה מתגלגלת ויש כמובן דרמות של החיים אבל גם בשיאיהן הן די מעודנות ועדיין הספר מהפנט כמעט מהמילה הראשונה. אן פאצט יודעת לספר סיפור. המילה storytelling מהבהבת מעל הספר.
( לא ממש ספוילרים מפה אבל חושף מעט את ההתחלה )
הספר מתחיל כאשר לאורה היא נערה שרושמת שחקנים לתיאטרון עממי שמעלה הצגה בשם : העיר שלנו. המחזה הזה , שהוא מחזה אמיתי , מלווה את הספר לאורכו. היא מספרת את הסיפור בגוף ראשון ואנחנו מלווים אותה כאשר היא פתאום לוקחת החלטה נועזת, אבל אז הקורא נזרק ל2020 ללארה הבוגרת שמספרת את הסיפור בגוף ראשון. התנודתיות הזו בין שני הזמנים בהשפעות של העתיד על ההווה והעבר על העתיד היא חלק מהיופי של הספר.

כמעט בכל סיפור יש למה? למה לספר אותו ? למה עכשיו? למה ככה? כאשר דמות מספרת סיפור עבר , ביחוד בגוף ראשון , הלמה יותר נדרש. למה שאמא לשלוש נשים צעירות תספר להן דווקא עכשיו? ולמה בכזאת דרך מפורטת? הרי זה סיפור שלפחות חלקים ממנו הן היו אמורות כבר לדעת? בסופו של דבר סיפורי העבר הללו הן עבור הקורא. אנחנו אלו שלא יודעים כלום. כמה פעמים בספרי מתח חוקר או בלש אומר לחשוד או שותפו תחזור שוב על הכל מההתחלה אני רוצה לשמוע את זה שוב. פאצט הולכת פה על חבל דק של השהיית ספק. הקורונה והבידוד מספקים לה כר טוב ועם זאת הרגשתי לפעמים שזו החולשה של הספר אבל בסופו של דבר היא עומדת במשימה והפסקתי לבחון את אמינותה.
אחד הדברים שמפריעים לי תמיד בסיפורי היזכרות הוא שכמעט ולא רואים את השפעת הזמן והמרחק על המספרים ועל הסיפור. הפרספקטיבה של כולנו משתנה כאשר אנחנו נזכרים בדברים. אחד הדברים שפאצט עושה בספר זה שהיא נותנת לזה מקום. למבט האחורי שמשתקף מעיניים של דמות צעירה עם הבנה של הדמות הבוגרת.

לחשוב שאם ספר כזה היה נכתב לפני התפרצות הקורונה על סיפור שקורה כאשר ברקע יש מגיפה ושומרים מרחק, לסיפור היה טון אחר. מאיים, דיסטופי ואילו בדיעבד שאנו נמצאים, הקורונה פשוט מספקת רקע שמאפשר להרגיע התרחשויות.

זה ספר על הורות ואל הורות (נושא שחזר בשלושת הספרים של פאצט שקראתי עד היום ), על ילדים שפוצעים הורים, על תיאטרון, על הסתכלות אחורה על זמנים שרצינו דברים נורא עד שזה כאב ממקום שבו אנחנו נמצאים איפה שאנחנו רוצים ולא ידענו.

את אן פאצט פגשתי לראשונה השנה עם נהר הפלאות. זה ספר מצויין שחבט בי בסופו והפתיע בדרך שהתפתח. אחרי כן המשכתי לספר עם הכי הרבה באזז שלה : הבית ההולנדי. לא אהבתי אותו, על גבול השנאתי. אפילו את העטיפה שלו לא סבלתי. כך שזה היה די מזל שהחלטתי לשמוע ( את כל ספריה שמעתי – את הבית ההולנדי שמעתי בעיברית ודילגתי על ההקראה של טום הנקס והשניים האחרים באנגלית) את טום לייק. זו גם נקודה לעצמי, שחשוב מאיזה ספר מתחילים סופר כי אם הייתי מתחיל מהבית ההולנדי הייתי מפספס סופרת גדולה. הבא בתור יהיה כנראה בל קאנטו/

את הספר מקריאה מריל סטריפ. אני לא יודע איך הייתי מרגיש כלפי הספר אם הייתי קורא אותו. אני רוצה לחשוב שעדיין הייתי מרעיף עליו סופרלטיבים. אם אי פעם חשבתם לנסות ספר אודיו באנגלית תקשיבו למריל. היא מוסיפה לספר עוד כמה ממדים. היא מכניסה כחכוחים , צחקוקים , גרון יבש מהתרגשות, ניואנסים קטנים שלא כתובים בשום מקום וכל כך מדוייקים. הקראה מדהימה. בשיחה עם הסופרת שראיתי ביו טיוב היא מספרת איך השיגה את סטריפ להקראה ושהיא עשתה את זה ב4 ימים שזה מטורף.

הספר, לידיעתי, לא תורגם עדיין לעיברית אבל לאור זה שרוב ספרי של פאצט תורגמו, יש לו סיכוי טוב.

ספר בריחה מושלם.

כמה ציטטות: באדיבות גודרידס:

“There is no explaining this simple truth about life: you will forget much of it. The painful things you were certain you’d never be able to let go? Now you’re not entirely sure when they happened, while the thrilling parts, the heart-stopping joys, splintered and scattered and became something else. Memories are then replaced by different joys and larger sorrows, and unbelievably, those things get knocked aside as well, until one morning you’re picking cherries with your three grown daughters and your husband goes by on the Gator and you are positive that this is all you’ve ever wanted in the world.”
― Ann Patchett, Tom Lake

“I don’t remember ever looking at my mother this way, like I could eat her down to the bone then wipe my bloody mouth on her hair.”
― Ann Patchett, Tom Lake

“don’t see why you have to give up one for the other,” she says. “You don’t have to,” I tell my daughter. “You want to. You wake up one day and you don’t want the carnival anymore. In fact, you can’t even believe you did that.”
― Ann Patchett, Tom Lake

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על Tom Lake - A novel