אני נהנית לקרוא את ספריה של מיכל שלו ועכשיו שיצא ספרה החדש "שקרים שקטים" מיהרתי לרוכשו.
באיזה שהוא אופן היא תמיד מצליחה לגרום לי להזדהות עם הדמות הראשית של הספר וכך גם קרה לי הפעם עם סיון, יש בה חוכמה, הגיון בריא לצד סקרנות, פתיחות , רומנטיות והיא חווה לאורך שנים את הקושי למצוא את קשר האהבה שתהיה בו הדדיות מלאה.
אני אוהבת את המוטיב של הרצון לעשות טוב עבור אחרים, של הנכונות לפנות מזמנך ומשאביך לטובת הזולת, גם אם הכרת אותו בזמן האחרון. זה מוטיב שהיה חזק בספרה "הזדמנות למשהו טוב" ועכשיו חוזר על עצמו.
ונכון שהכל קצת אוטופי, אך מה רע בזה? האם לא גם לשם כך נועדו הספרים, להביא לקורא אגדות שרוצות לחזק את הטוב והנכון עבורנו בני האדם.
צפיתי לאחרונה בהרצאה שנתנה מיכל שלו בפייסבוק ובהתייחס לספרה האחרון זה, היא ספרה שהיתה לה מחשבה לעשות הפעם סוף שהוא פחות טוב, והיא התייעצה על כך עם בתה נטע, ואמרה לה נטע (לא ציטוט מדויק) : "אמא, את לא יכולה לעשות כך, לספרים שלך יש אופי מסוים והקוראות שלך מצפות שיהיו אופטימיים, את לא יכולה לאכזב אותן. "
תודה רבה לך נטע, אני אחת מאותן קוראות ואני גם קוראת ספרים אחרים שבהם הסוף אינו טוב, או אינו ברור או אין בכלל סוף, אבל שאני עם ספר של מיכל שלו אני רוצה להיות עם אגדה שסופה טוב.
ותוך כדי הסיפור שוזרת מיכל אמירות או סצינות אשר מביאות את ההבנות שלה על החיים ויש בהן סוג של עצה , או לתשומת ליבנו , כל אחת ומה שתופס אותה, אזכיר כאן כמה מהן שדיברו אלי (אזהרת ספוילר למי שעדיין לא קראה את הספר):
הקשר בין השכנים בבניין הדירה בשכונת פלורנטין – מעיין הרופאה מלאת הגוף ופלג החתיך ההורס בתבל, פערי מראה חיצוני הכי גדולים שאפשר ובכל זאת מתפתח בינהם רומן וקשר עמוק שלא חוו קודם, כולנו שבויים כל כך במראה החיצוני שלא מאפשרים לעצמנו בדרך כלל להיות עם אנשים במראה לא טוב יחסית אלינו , אבל זה כל כך לא חשוב, וכמה היו לנו חיים טובים יותר אם היינו מצליחים לדלג מעל המשוכה הזו.
ההתעקשות של במבי שהיא וסיון יסעו לבקר את אימן שנמצאת על ערש דווי למרות שהאם וגם האב רצו לחסוך מהן את ההתמודדות עם מצבה של האם , היתה חשובה כל כך וסיון בתחושה טובה שכך עשו שתלווה אותה כל חייה . כמה פעמים קורה שאנשים קרובים לנו באמת שנמצאים בימים/שבועות/חודשים אחרונים לחייהם מחליטים שהם מעדיפים שלא יבקרו, לא יפרדו, כדי שלא יזכרו את המצב שלהם בתקופה זו. זו טעות לוותר, אני עשיתי זאת פעם אחת ומצטערת על כך שנים רבות ואין אפשרות תיקון.
הסידור שמסדרת סיוון את חדרה של ביתה ללי לאורך שנים כדי שיהיה לה נעים, ולא חוששת שבכך היא מפנקת אותה מדי והיא לעולם תמשיך להיות מבולגנת כל כך נכון בעיני. דרך נהדרת להביע אהבה ולגרום לללי להרגיש טוב ונעים בבית, ובבוא היום ללי תרצה להנות מחיים במקום מסודר ותעשה זאת עבור עצמה. נראה לי שאם אבדוק את עמדתן של נשים לגבי כך הרוב תחשובנה שלא נכון נהגה סיוון, ומעטות מאד נהגו כמוה, אני מסכימה איתה , אבל לה היה לי הרעיון הטוב לנהוג כך.
ואחרון חביב הקשר הורים ילדים, אין חזק ממנו ואין חשוב ממנו, סיוון וללי הן האם ובת הכי קרובות שאפשר, אבל אף אחת מהן אינה מושלמת ולכל אחת יש את הטעויות שלה, להורים קל לסלוח לילדיהם , לילדים פחות. כאן מביאה מיכל שלו את הסיפור שאכן יש סיבה לללי לכעוס על סיוון, אבל היא כל כך קשורה ואוהבת אותה שמוצאת די מהר את היכולת להתגבר ולסלוח לה. וחשוב שלנו כהורים יהיה את הבטחון שהילדים שלנו אוהבים אותנו וגם אם טעינו הם יסלחו לנו, ולא לוותר עד שהם יסלחו, גם אם זה לוקח זמן.
הפוסט על ספרה של מיכל שלו נכתב בלשון נקבה מתוך ההנחה שרוב הקוראות הן נשים, אך בהחלט גם גברים יכולים להנות ממנו.
