ביקורת ספרותית על לכבוש את הקיר מאת מריאנה זאפאטה (זפאטה)
ספר טוב

---

לא כתבתי ביקורת הרבה זמן, אז אנחנו הולכים לגלות ביחד אם אני עדיין זוכרת איך עושים את זה.
זה לא מרגיש כמו הזמן הכי הנכון לכתיבת ביקורת, וכבר ניסיתי לעשות את זה קודם וזה ממש לא עבד, אבל אני מבינה שהזמן הכי טוב כבר עבר, כי סיימתי את הספר בשישי לפני כניסת שבת ואנחנו כבר בראשון בבוקר.

ספר חמוד.
באמת ספר חמוד, אין לי שום תלונות, אבל אני יכולה לזהות הרבה דברים שאנשים לא יאהבו בספר הזה.
קודם כל, זה סלואו ברן, בעברית "בעירה איטית", זה אומר שלוקח זמן עד שהעניינים מתחממים, שזה טוב למי שלא ממש מתחשק לה רומן אירוטי, אבל עדיין כן רוצה להרגיש איזשהו רגע של מימוש הקשר.
שיואו, למה אני מנסחת את זה ככה, אני גורמת לזה להישמע מוזר?
אני מקווה שלא.

בכל מקרה, זה הספר השני של מריאנה זאפאטה שאני קוראת, והיה לי אותו כבר כשקראתי את "מלוקוב באהבה", שנתתי לו שלושה כוכבים משום מה למרות שחשבתי שהוא כתוב גרוע.
היום כשאני חושבת עליו שוב, אני חושבת שיש לו איזשהו וייב מיוחד כזה שאהבתי, כאילו, הסגנון שלה באמת נותן לך לצפות בדמויות ולהתחבר אליהן בדרך שהיא קצת שונה משאר הרומנים הרומנטיים, שהם לרוב נורא מהירים ועוקבים אחרי נוסחה מסוימת.

אז הטרופ הוא בעירה איטית, אני לא מתכוונת להפוך את הביקורת הזאת למבוגרים בלבד רק בגלל שאני חייבת לציין שהסמאט (סצנת מין) בספר הזה היה הרבה יותר טוב ומספק מאשר הסצנה שקראתי ב-"מלוקוב באהבה".
וסתם אם זה מעניין מישהו, אני כנראה אקרא עוד ספר שלה, אבל אני אעשה מחקר, ואקרא אותו רק כשאני אהיה במצב רוח לספר איטי.
-

אז העלילה כאן די פשוטה, ונסה היא העוזרת של איידן, במשך השנתיים שהיא עובדת בשבילו הוא לא הראה לה הרבה חיבה או הערכה, היא מחליטה להתפטר כי יש לה חלומות גדולים יותר שלא כוללים כביסה (זה מה שכתוב בתקציר אני יודעת, אני פשוט זוכרת את זה, אני באמת לא מעתיקה ממנו), ואז הוא דופק על הדלת שלה ומבקש ממנה לחזור.
מה שאיכשהו לא שמתי לב אליו, כנראה כי אני במחסום קריאה כבר די הרבה זמן, זה שהטרופ כאן הוא גם נישואים מזויפים, ושהוא בעצם מבקש ממנה לחזור כדי להתחתן איתו בשביל שהוא יקבל אזרחות.
אז לא לגמרי הבנתי את זה, וכשהוא אמר שהוא רוצה להתחתן איתה, לא לגמרי ציפיתי לזה, אבל גם לא הייתי ממש מופתעת.
זה די היה... "אה, זה מה שאני קוראת עכשיו. הבנתי."

הסיפור מסופר בגוף ראשון רק מהנקודת מבט של ונסה, שזה מוביל לעוד משהו שיכול לתסכל קוראים אחרים, שהיא לא יודעת אם איידן מרגיש כלפיה את אותו הדבר.
הסיבה שזה מתסכל, זה כי באיזשהו שלב זה כבר נורא ברור שהוא כן מרגיש משהו כלפיה, הוא פשוט לא אמר לה.
אבל זה כיף, לא יודעת, אני אוהבת לקרוא על בחורות חסרות ביטחון ברמה כל כך מטופשת שהן לגמרי עיוורות לכך שהבחור שהן מאוהבות בו, מרגיש אותו דבר.
כנראה שאני מזדהה.

לא יודעת מה להגיד לכם, אף פעם לא חיבבתי מישהו שחיבב אותי בחזרה, אז אני באמת לא מצפה לזה, ואני כנראה לא אדע אם אני לא אשאל ישירות - ותודה לאל שאני עושה את זה.
פשוט למדתי שאם אני רוצה ישירות מאנשים, כי אני לא פאקינג קוראת מחשבות וקצת אהבלה שגרועה בלקרוא סימנים - אני חייבת להפוך את הישירות והחוסר בושה לחלק מהפרסונה שלי.
כמובן שזה יהיה נהדר למצוא מישהו שאין לו בעיה להגיד לי מה הוא חושב עליי, ושאפילו מנדב את המידע הזה מעצמו בכל רגע פנוי, אבל אני ראליסטית, לא כולם כמוני.
-

אז אלו כבר שני דברים שאחרים כנראה לא יאהבו בספר הזה, הסלואו ברן והאיטיות זה כבר הסגנון של מריאנה זאפאטה, אז אם אתם לא אוהבים את זה היא פשוט לא בשבילכם.
אבל כל הקטע שהיא לא יודעת מה הוא מרגיש כלפיה, ומחליטה שהם רק חברים טובים אפילו אחרי שהוא עשה משהו ש-"רק חברים טובים" ממש לא עושים... זה קצת מוזר, אבל לא הפריע לי.
כאילו, זה פשוט איפשר לדברים אחרים לקרות שממש אהבתי, כמו זה שהם יכולים לישון באותה מיטה - ולא לשכב!
זה כל כך עושה לי את זה.
אני צריכה את זה בעוד ספרים, לראות זוג שישן באותה המיטה, אפילו חולק שיחה אינטימית, ולא שוכב.
אלו-הים, זה משהו שלא ידעתי שאני אוהבת וגיליתי דרך הספר הזה.

אני חושבת שבשני הספרים של זאפאטה שקראתי, הדמויות הפכו לחברים טובים, וממש אפשר היה להרגיש את זה ולאהוב את זה.
היא פשוט יודעת איך לספר סיפור על שני אנשים שדואגים אחד לשני, משהו שממש ממחיש מה זה "פרטנריות".
ממש התחברתי לדמות הראשית ונסה, כאילו, אני רוצה להיות היא.
מכירים את זה שאתם קוראים ספר רומנטי וחושבים: "אני רוצה בחור/ה כמו הדמות הזאת"?
אז בספר הזה חשבתי שאני רוצה להיות כמו ונסה.
היא מראה הערכה לדברים שאיידן עושה עבורה, דרך זה שהיא מבשלת לו... זה כל כך סקסי.
כאילו, אני לא דו-מינית, אבל זה כל כך סקסי.

אז עכשיו אני חייבת ללמוד לבשל.
כי פשוט, אני לא אעריך את עצמי אם אני לא אדע איך לבשל.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אלא אם כן אני אצא עם מישהו שהוא שף, אין מצב שאני אהיה בזוגיות רצינית ולא אדע איך לבשל.
זה פשוט לא הולך לקרות, ברגע שיש לי מטבח משל עצמי, אני לומדת לבשל, סוף סיפור.

אז יש מצב שהספר הזה שינה את חיי.
אולי ביותר ממובן אחד.
-

יש הרבה דברים חמודים בספר הזה.
אני לא חושבת שהוא משעמם, אני חושבת שהוא מעולה בלהשאיר את הדברים שלא ממש מעניינים אותי וקורים - מחוץ לספר, ולהראות איך הזוג הזה מתקרב דרך החיים המשותפים שהם מנהלים.
זה פשוט כל כך ביתי, אני מתה על זה, אני חושבת שזה מתאים לי לוייב של החורף.

ושוב, אני חושבת שהספר הזה מראה כמה זה נעים ומרגש למצוא מישהו שבאמת תומך בך, פרטנר ששם לב לכל הדברים הקטנים האלה שהם חלק מהשגרה שלך.
כאילו, אם מישהו יבוא אליי ויגיד לי: "התרגלתי להיות לבד, אין לי מוטיבציה לחפש זוגיות" - הספר הזה.
פשוט דוחפת לו את זה בפנים.

_

"לא אשקר. תחושה לא מוכרת של רצון לסמן את הטריטוריה שלי השתלטה עליי כל פעם שראיתי נשים שנראו כאילו הן ככה קרובות לקפוץ עליו בעודו יושב שם, כלל לא מודע לעולם סביבו, מחזיק ספר בידיו השוות מיליוני דולרים. ואז חשבתי, מובן שהן תסתכלנה עליו. הוא גבר חסון, מושך בצורה בלתי רגילה, בכנס של ספרות רומנטית... קורא ספר, למען השם."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על לכבוש את הקיר