ביקורת ספרותית על בשם אנגליה מאת ג'יימס הוז
ספר טוב

---

#
אני זוכרת בדיוק הביקורת של מי גרמה לי להשיג את הספר המבדר הזה. תודה רבה, סימנטוב.

בריאן מארלי הוא אנגלי בן 43, שחי במאה ה-21 באנגליה. הוא גרוש, תפרן, יש לו ילד בן 3. הוא מורה לאנגלית לזרים המגיעים ללמוד אנגלית, ביישן ומסורבל ואינו רואה שום סיכוי לחיים מעט מרווחים יותר. באופן מקרי הוא מצטרף לתוכנית ריאליטי אכזרית במיוחד, כשהפרס הוא 2 מליון פאונד לזה שיחזיק מעמד באיזה ג'ונגל אכזרי. איכשהו, כשמזלו מוכיח שעליבותו המוחלטת היא תוצר של איזה "מזל" גרוע במיוחד, הוא מגיע לאיזור בו חיה קהילת ניצולי-עבר מהתרסקות מטוס נוסעים, המנציחה את אנגליה של שנות החמישים-שישים ומעמתת את בריאן מיודענו עם המותג "אנגליה" בהשוואה למציאות המוכרת לו.

הספר הופך פרוע ככל שהוא מתקדם. הוז מצליף באנגליה ובאנגלים דרך סיפורו מלא האקשן והלא-יכול-להיות. כל המערכות זוכות לטיפלו – הפוליטית, התקשורתית, החברתית, זוגית והורית. הספר מלא איזכורים שכל בריטי מלידה מבין ואני, לצערי, לא, למרות הערות השוליים המנסות להשכיל את הקורא. יש ספרים שלדעתי אי אפשר לתרגם (בעברית, למשל, "סוס אחד נכנס לבר" ששתורגם אבל אני בספק אם קוראיו בארה"ב או בארגנטינה הצליחו להבין את המשמעות הגלומה בו). אבל אני מבינה את האירונייה (היא לא דקה האירוניה של הוז. היא עבה מאד) וחלק מהשנינות.

שמחתי לגלות שאנחנו לא לבד. גם אנשים בממלכה המאוחדת מלאים ביקורת עצמית על כמעט כל דבר שם. הם לא אומרים כמונו "רק פה יש (תבחרו משהו גרוע)" אבל הם לועגים לערכים שהביאו את אנגליה להישגים מופלאים וגם לקונסנזוס עולמי – הטלוויזיה, ה BBC והכדורגל. וגם הם מגלים (בסיפור) שהדשא של השכן אולי ירוק יותר, אבל קשה מאד לשחזר את העבר הנפלא בלי להכתים קשות את ההווה בדחיית ערכי החופש של הממלכה בדיוק כמו שעושים אויביה המוצהרים.

כמו שאמרתי – הספר מבדר בחלקו, וכלל לא מצחיק בעיקרו. הוא ניסוי חברתי שהוז משתעשע בו, בעודו מנסה לתקן כשלים חברתיים בכשלים עוד יותר גדולים. הוא עניין אותי ולפעמים גרם לי לצחוק על המקום בו אני חיה, כשתיאר שר בממשלה שפעילותו נסמכת כולה על יועצים חסרי יכולת, שנקלע למציאות שאינו מבין... כמו שאמרתי, שמחתי לגלות שאנחנו לא לבד, גם אם מדובר בנחמת שוטים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על בשם אנגליה