ביקורת ספרותית על שמיטה מאת אסתי הלפרין-מימון

---

לפני כשנה קראתי את הספר "תחת השפעה" של אותה הסופרת, ונשביתי בכתיבתה המיוחדת. שמחתי לגלות שהיא כבר הוציאה ספר בעבר, וסימנתי לי להשיג אותו.

אז,

אם היו נותנים לי את שני הספרים ביד, מבלי לקרוא את התקציר בגב הספר, לא הייתי יכולה לנחש מה קדם למה. הייתי יכולה לטעות בקלות, שֶׁכֵּן, שמיטה הוא ספר כמו חליפת הוֹט קוֹטוֹר. כל תך ותפר נמצאים במקומם, התפירה מדויקת, והתוצאה היא ספר בעל עלילה מהודקת, דמויות עגולות בשלמותן, וקוראת אחת (אני) שהרגישה צער גדול כשנגמר, וקצת התקשיתי לשחרר. נעמה לי חברתן של תמר ונעמי, גיבורות הספר.

הלפרין-מימון שומרת על סגנון כתיבה ייחודי ומיוחד. הכתיבה המרומזת שלה, שאולי לא כל אחד יתחבר, אבל אני מוצאת בה הרבה יופי, ולא רק: יש בה הרבה מרחב שהסופרת נותנת לקורא. אבל מרחב כזה מוגדר, שלא תלך לאיבוד, ותבין בדיוק את שרצתה לספר.

התנחלות קטנה בהרי ירושלים. יישוב קטן שכולם מכירים את כולם. תמר, שבעולם אחר היתה נחשבת לצעירה בתחילת דרכה, פה נחשבת לרווקה זקנה, אחת שעבר זמנה. היא רווקה, מתגוררת ביחידת דיור קטנה הצמודה לבית הוריה, מורה באולפנה, מעדיפה להעביר את זמנה בין דפי ספר מאשר להיות בחברת אנשים. הולכת לישון עם ספר שירים של זלדה. ובכלל, היא מרגישה הכי בנוח בחברת עצמה.

היא תמיד היתה אחרת, תמר. כבר כתינוקת היתה שונה. הטיפול בה היה קשה לאמה, ברכה. היא לא היתה תינוקת מתמסרת. ההתנהגות שלה העלתה בברכה תרעומת שהלכה וגדלה לטינה אשר נכחה בין השתיים.

הגם שתמיד צמצמה את עצמה במרחב החברתי, והעדיפה לעמוד בשוליים מאשר במרכז, ודווקא שם, ממקום עומדה, מצליחה תמר לראות את הדברים כמות שהם, והיא מיטיבה להציץ מתחת למַסֵּכוֹת שכולם עוטים על עצמם, ולהגיע לליבת נשמתם שלא תמיד היא זכה.

תמר לא מרגישה בנוח בחברת תלמידותיה. היא מרגישה נחותה אל מול העלומים שלהן, אל מול הדרך הפתוחה שלהן, בה החיים הם עדיין משהו גדול המכיל שלל אפשרויות, בעוד דרכה שלה כבר נחתמה, להרגשתה.
בגדיה נטולי הצבע, נעליה המרופטות, הידיים שלה שהיא פוכרת אותן כל הזמן משמשות מקור ללעג לתלמידותיה.


נעמי היא אחת מתלמידתה של תמר. היא הדובדבן שבקצפת. הנערה המוצלחת. הנערה היפה, זו שתמיד כולם סביבה, זו שהבחור הכי מוצלח ירצה את קרבתה, עכשיו, וגם בעתיד, כשיבנו את חייהם. מהמשפחה הכי עשירה, וגם הטרגדיה שמשפחתה עברה, לא העיבה על זוהרה ומעמדה של זו.
הקשר בין השתיים מתחיל מהערות שתמר כותבת על עבודותיה של נעמי, אותן היא בודקת. לרוב הן ביקורתיות, ותמר מקמצת במילים טובות. אך מתחת להערות היבשות רוחשים דברים נוספים. ההתכתבות הזו ביניהן היא כמו מילות קוד מוצפנות, שמכוונות הרבה מעבר. השׁוֹנוּת של תמר, זו שברכה לא יודעת לשים עליה את האצבע, מובנת לקורא למן ההתחלה, ובכתיבתה המרומזת של הסופרת נגלה עולמן החבוי של השתיים, שיש לי עוד הרבה מה לכתוב עליו, אבל כדי לא לספיילר, אעצור כאן.

הלפרין-מימון, שהיא פסיכולוגית קלינית, וכאחת שמבינה את נפש האדם לפני ולפנים, שיבצה בספר משפטים יפים כל כך, כמו זה למשל:

"מי שאהב פעם יודע שקשה מאוד להרכיב את תמונת הפנים הנשכחות מאינסוף התווים שהוצפו ונצרבו בתודעה. הפרטים כה חריפים ויש שהם חודרים שכבות תודעה עבות ורבות. אך ברבות הימים הם הופכים למצולות בהן טובעת המחשבה. ממריאים הלאה הלאה, להיכן שכוכבים מרצפים חלקת ארץ עזובה, ומלמעלה נוטפים פרחים." (עמ' 186)


תענוג!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שמיטה