בהקדמת התודות הבלתי נגמרת שלו בטוח הסופר כי עלה בידו לכתוב יצירת מופת.
כמה קשה לאכזב אותו!
לכאורה, כל החומרים נמצאים שם. אבל איש מאלה המוזכרים ברשימה הארוכה לא טרח להסביר לג'ון הארט שיותר מדי זה פחות מדי. וגם ההיפך.
יש לנו סיפור מתח משובח, שלא נפתר עד סופו ממש, למרות הרמזים המטעים. דמויות מכמירות לב, עגולות, מלאות, מיוחדות. יש לנו ילד-נער חכם ואמיץ, בלש חכם ואמיץ ואם חכמה אבל שברירית ומכורה כדבעי. יש לנו שפע של תיאורים, דימויים קסומים, טבע בתפארתו, מתואר ביד אמן.
אז מה הבעיה?
שהכל רווי כל כך, עצוב כל כך, סוער, אפלולי, מדמם, מרגיז, מציק, כואב, חותך, בקיצור, די, זה כבר יותר מדי.

מעשה בילד בן 13, ג'וני מרימון, שאחותו התאומה נחטפה בדיוק שנה לפני סיפורנו. אביו נטש ונעלם ואמו קרסה ישר לזרועות הסמים והאלכוהול ולזרועותיו של העשיר המושחת של העיר.
הילד הזה הוא משהו מיוחד. בספר הזה הוא נפצע כל כך הרבה פעמים, נחתך, נתפר, מוכה, צועד בכפות רגליים מדממות 13 קילומטר, יוצא בלילות, נוהג במכוניות, מכוון אקדחים, עושה כשפים, מציץ לעבריינים, מציק לאנשים, שוהה בזמן הסערה בבית קברות נטוש עם איזה מטורף אומלל, בקיצור, הימים הנוכחיים מלאי הסבל הם הפינאלה של שנה קשה שעברה על גיבורנו, שנה של חיפושים קדחתניים אחרי אחותו.

אתם מכירים עוד ילדים כאלה? אני לא. לכן אני לא מאמינה לספר. זהו מין ג'ק ריצ'ר בקטן, בלי ההומור, כמובן.

מנגד, ישנו בלש ששמו האנט (כמה סימלי!) שמאוהב באיילה הדקיקה וחסרת הישע, היא-היא אמו המזניחה של ג'וני, והוא מנסה למצוא את הילדה האובדת, לשמור שג'וני, למרות החיתוכים והפציעות, יחזור פחות או יותר בחתיכה אחת אל אמו ולא אל זרועותיהם של שירותי הרווחה.

האנט הוא בלש טוטאלי. לכל בלש יש תיק ששואב אותו ומדרדר אותו מדרגת אהוב הסגן-ניצב, לדרגת שנוא נפשו.

ויש גם ילד נכה קצת ששמו ג'ק, והוא החבר הכי טוב של ג'וני, מין גרופי עם עוד משפחה לא מתפקדת. אגב, אין בספר אף משפחה מתפקדת.

ג'ון הארט הוא מומחה בתיאור טבע ונוף ורגשות. מומחה מאין כמוהו. פעמים רבות התפעלתי מכתיבתו הייחודית.

אבל די!!!!!!!!!!! כמה אפשר?

כמה פעמים הגיבורים חוזרים על עצמם שוב ושוב במעשים חסרי תכלית. כמה פעמים אפשר לקרוא על ג'וני גונב מכונית כלשהי או על ג'ק שבוכה ומקנח את הנזלת בשרוולו או על קתרין השפוכה או על האנט שבא להשגיח מקרוב על קתרין השפוכה.

בסוף הכל מתברר. המעגלים נסגרים. ג'וני הבריא מכל החתכים למרות הצלקות הפיזיות והנפשיות. אני מקווה שהאנט ימצא מסילות ללבה של קתרין ואני גם מקווה שבפעם הבאה ימליצו לג'ון הארט לכתוב אותו סיפור במאה חמישים עמודים פחות.

כולנו נצא נשכרים (גם יערות הגשם).

לג'וני מרימון יש אחות ושמה אליסה שעקבותיה נעלמו. אביו עזב את הבית והוא נשאר עם אמו שאינה במצב נפשי וגופני טוב.
ג'וני מנסה לחפש את אחותו . הבלש הארט פורס את חסותו על ג'וני ושניהם ביחד נשאבים לפתור את התעלומה.
הספר קודר אפל ומורכב. לא כל כך התחברתי לחווית הקריאה. סביר.

חסמבה! חסמבה!! חסמבה!!! כן, גם לאמריקאים יש חסמבה, חסמבה של ילד אחד שהוא ירון זהבי, תמר, עוזי הרזה ומנשה התימני גם יחד. ג'וני הוא ילד בן 13 מצפון קרוליינה, הוא אמנם נראה כמו בן 10 אבל הוא זה שמצליח לפתור את התעלומות שהמשטרה העירונית לא הצליחה.
אחותו התאומה של ג'וני נעלמה שנה קודם לכן, דבר שגרם לאביו בעל רגשי האשמה להיעלם ולאימו לשקוע בדיכאון אובדני. המשטרה לא הצליחה לאתר את הילדה ואילו המפקח האנט, הממונה על החקירה וזה שהבטיח לג'וני ואימו שיחזיר אותה, התמכר לפרשה באופן אובססיבי עד כדי כך שגרם לאשתו לברוח ולבנו לנתק מגע. כשילדה שנייה נחטפת וכשרוכב אופנוע שנפגע בתאונה אומר בדבריו האחרונים לג'וני שראה את אחותו החקירה מקבלת תאוצה מחדש, הגופות נערמות והכל מתנהל באיטיות עד הסוף ההוליוודי (כמה מפתיע...).

* אז מי היה האחראי להיעלמותה של אחותו התאומה של חסמבה-של-ילד-אחד? האם היה זה אלימלך זורקין? נערי ההפקר? שודדי הסוסים? הלגיון הערבי? או שמא זהו פון בילוב עם המסכה השחורה?... אכן החשודים הם רבים והעלילה המתוחכמת מתפתלת באיטיות, מקבלת תפניות ומסתבכת עד הסוף ה"מפתיע" שלאחריו חסמבה-של-ילד-אחד חוזר למערה החשמלית שלו וקורא בקול: חסמבה! חסמבה!! חסמבה!!!

כשסיימתי את הספר לא היה לי ברור אם לצחוק או לבכות... לבכות כי כל הספר כתוב באופן כל כך מדכא כשכל הדמויות דפוקות באופן כזה או אחר והתיאורים כולם עגמומיים, מדכאים ומייאשים... או לצחוק, כי העלילה כל כך חסרת הגיון עד שזה פשוט מצחיק.
ג'ון האנט הוא כנראה סופר מוכשר אלא שז'אנר המתח הוא כנראה לא המגרש הביתי שלו. הוא בנה עלילה המתנהלת באיטיות ונעה סחור-סחור, מתפצלת לכמה עלילות משנה, מתפתלת ומקבלות תפניות חסרות היגיון. שטף הקריאה נקטע כל פעם מחדש במעברים מעלילת משנה אחת לאחרת, מעברים שאותם בנה הסופר על מנת ליצור מתח באופן סינתטי, אלא שבמקום ליצור מתח הוא הפך את הקריאה למשהו בלתי אפשרי ומעצבן.

בצד החיובי מדובר בסופר שיודע לעצב דמויות, יחסים וסביבה, אשף של יצירת אווירה באמצעות תיאורים נרחבים לצד משפטים קצרים בסופי פרקים. סופר השייך לדור העכשווי שלו הצורה והסגנון חשובים יותר מהעלילה (כמו ג'ונתן ספרן-פויר או ג'ונתן פרנזן). אלא שעושר לשוני וכתיבה מתוחכמת אינם מחפים על עלילה מרוחה וחסרת היגיון שהמתח ממנה והלאה. כנראה שרומנים חברתיים-פוליטיים יתאימו יותר לסגנון שלו.

* הערה והארה: הפסקה השנייה לעיל היא מחווה לסדרת חסמבה של יגאל מוסינזון ז"ל שאותה קראתי בכתה ב'. את הספרים קיבלתי משכנתינו, פראו ש. המפחידה, בתמורה לכך שאחסל את השובך שבניתי על הגג היות והיונים היו מחרבנות על הכביסה שלה (ממש כמו במערכון של מתי כספי). עברו מאז למעלה מ-40 שנה ועדיין לא שכחתי את עלילות החסמבאים... את עלילת "הילד האחרון" סביר להניח שאשכח כבר מחר.

הגיבור הראשי של הספר הזה הוא ילד בן שלוש עשרה בשם ג'וני, וכדאי לקרוא את הספר הזה כדי להכיר את דמותו מכמירת הלב והאמיצה. אחותו התאומה של ג'וני נעלמה והוא עסוק בחיפושים. עולמו מתמוטט - משפחתו מתפוררת, אביו נעלם ואמו שוקעת בעולמה בסיוע אלכוהול ותרופות. ג'וני נשאר לבדו כדי להתעמת עם האבדן ועם האיום העתידי של לקיחתו לאומנה וההתמודדות שלו יצירתית ונואשת. כנראה לא לשווא בחר המחבר לקרוא לדמות האהובה עליו בשמו.

היעלמותה של הילדה טורדת גם את מנוחתו של האנט, בלש משטרה מקומי שהפרשה אינה מניחה לו. היעלמות נוספת מעוררת את ההשערה שמדובר בפדופיל הרוצח נערות באופן סדרתי.

הספר מותח, והעלילה מפתיעה ואינה צפויה מראש. קשה לנחש ממש עד סופו של הספר מה באמת קרה, והפתרון של התעלומה מפתיע ועצוב כאחד.
ספר מתח שיש בו גם התייחסות לקשר בין הורים וילדיהם המתבגרים ולהתמודדות עם אבדן.

כמו לקרוא את הרלן קובן בספרו הראשון - מתח מהמם!!!

גוני מרימון בן 13,אחותו התאומה אליסיה נעלמה לפני שנה, ויש חשד שנחטפה.
אביו ספנסר עזב את הבית, לאחר האשמות מצד אשתו,קתרין, לפיו היה עליו לדאוג להחזירה מבית הספר.
אמו קתרין שבר כלי, מכורה לתרופות ואלכוהול ונשלטת ע"י קן הולויי, מעסיקו לשעבר של בעלה, שנוהגת לרדות בה ולהכות את בנה.

ג'וני הוא היחיד שעדיין מנסה למוצא את אחותו הנעלמת, יחד עם חברו הטוב ג'ק, הוא מבריז מהלימודים מבקר בתים של עברייני מין.
קלייד האנט הבלש הראשי של המחוז הוא היחיד הדואג לגוני. דמותו טראגית.
מעשה ההעלמות של אליסיה מרימון השפיעה על חיי המחוז בצורה הקשה ביותר ועל כמה מגיבורי הסיפוק בצורה הקשה והטראגית ביותר.
המפנה חל שעוד ילדה חטפת,טיפאני, בדיוק כמו במקרה של אחותו,ואז מתחילה עלילה מטורפת כולל פדופילים,אסיר נמלט, שוטר שנחשד בשיתוף פעולה ועוד (אני אחסוך כדי לא להרוס).
תפניות מדהימות עוד יותר מרחשת מעמוד367 ועד לעמוד431 (סוף הספר), אז כאילו לא הספיק המתח שהיה עד אז, מתגלית האמת.

מתח מעולה!
לא דומה להרלן קובן של היום.

אי אפשר שלא להתאהב בשתי הדמויות הראשיות בספר: ג'וני בן ה-13 שאחותו התאומה נחטפה שנה קודם והבלש האנט שנכנס עמוק לתוך סיפור החטיפה ולא משתחרר ממנו...
ספר מתח משובח ומומלץ.