ביקורת ספרותית על הרמן ודורותיאה (2012) מאת יוהן וולפגנג גתה
ספר מעולה

---

אלוהים אדירים, איזה ספר קטן וענק!

סיפור כזה יפה ופסטורלי. הנער ביישן ופשוט, לא מוצא את עצמו בין בני גילו מתוחכמים ואריסטוקרטים יותר, מעדיף לטפל בסוסות שלו ולעבוד את האדמה מאשר להתגנדר ולשבת בבית הספר, עם שאיפות צנועות.
האמא אישה חזקה וחכמה, שקוראת את נפש האדם, מלאה באהבה ויודעת איך לנטרל חיכוכים בעזרת תחכומה.
האבא אדם שיצר אחוזה גדולה ומכובדת אחרי שטרגדיה נפלה על עירו, וכעת רוצה שהבן שלו ימשיך את השאיפות הגדולות שלו, להישגיות יוצאת דופן והתקדמות בסולם החברתי.
השכן איש בודד ודל רוח, בורח מעומק חייו אל חיי אחרים ואל עיסוק ברכוש.
המטיף אדם בעל נפש פילוסופית, התלהבות, סקרנות ותשוקה של ילד, אבל תחכום, ערכים וחכמה רבה מנחים את הסתכלותו על העולם.

ואז מגיעה הנערה.. אישה חזקה, עצמאית, בעלת תושייה, אוהבת וחומלת על הבריות, מלאה אהבה ורצון להיטיב לכל מי שקשה לו. ובתור פליטה חסרת משפחה, גם לה לא בדיוק קל בכל התהליך. פלא שהנער מתאהב בה, לראשונה בחייו, בן רגע?

הכל כתוב בשפה עשירה, שמחקה את הומרוס(!) בלי להרגיש כמו איזה לארפינג חסר ערך, אלא מיטיבה לקחת מהשיטה האפית היוונית בעדינות, לשלב אותה עם מוטיבים מקראיים, רומנטיים, ואקטואליים לתקופת הכתיבה. אלוהים אדירים, הכתיבה כאן כל כך יפה.. גתה לוקח כאן את הומרוס והתנ"ך ויוצר מהם משהו עם עצמה שווה לשניהם, ומיוחד לחלוטין. וכן, אני השוויתי הרגע את הספר הזה להומרוס ולתנ"ך.

הספר משלב בין כל כך הרבה תמות.. האישי, הלאומי, הכלל אנושי, פילוסופיה עם סיפור רומנטי כל כך מרגש ויפהפה שבסוף הספר אני קראתי שורה - שורה, חוסם בידי את כל שאר הטקסט, מתענג על זרימת השפה ועל היופי והרבדים שבכל משפט, מתרגש עם דמעות בעיניים מסיפור האהבה הזה, וצוחק לא מעט; יש בספר הזה המון הומור. זה יפהפה ומחזק את תחושת האנושיות והקשר אליו. ההומור הוא אולי נקודת החוזקה הכי גדולה בייחוד שגתה מכניס לשירה האפית.

ואיך אפשר לא להלל את גתה על כך שכל אחד מתשעת הפרקים נקרא על שם אחת מהמוזות, וכל אחד מהם שונה מהפרקים האחרים באופן מסוים ברוח, מגלם את מהות המוזה על שמה הוא נקרא? בעדינות, ועדיין כל כך מורגש. כמו כל הספר הזה.

חסרונות? יש שלושה בולטים.
האחד הוא שדמותה של דורותיאה לא זוכה למספיק הרחבה ובנייה בהשוואה לדמויות האחרות, וממש חבל. היא קצת מזכירה את כל ה"manic pixie dream girls" בסרטים מודרניים מסוימים, לא בהכרח במהות כמו באופן השימוש והבנייה. מבאס.
השני הוא שהשיר התשיעי מדרדר קצת להרגשה "טלנובלאית", אחרי בנייה מעודנת ורגישה בשירים הקודמים.
השלישי הוא שהפסקה האחרונה של הספר מסיימת אותו באופן יותר מדי לאומי ובוטה. הוא די צועק את הסאבטקסט הלאומי וזונח את הסיפור האישי, מבאס ממש. היה אפשר לכתוב את זה באופן אישי בהרבה ועדיין היינו מבינים את הסאבטקסט הלאומי.

9 \ 10

ברשת ישנו גם התרגום של ש. בן ציון לקריאה חינמית בפרויקט בן יהודה. מעיון קצר יחסית בתרגום הזה הוא כתוב יפהפה, עם שפה הרבה יותר ארכאית וכמעט מקראית לעומת תרגומה המודרני של בן ארי. מה שכן, הוא פחות ברור לפרקים, ואולי השפה תהיה מחסום לקוראים מסוימים. לשיקולכם. שני התרגומים נהדרים.

נב: הספר הזה יכול לעבוד נהדר כסרט לדעתי. הוא ממש הזכיר לי את "ימים ברקיע" לפרקים. נקווה שמישהו ירים את הכפפה במהרה בימינו. לא ברור לי איך זה לא קרה עדיין.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על הרמן ודורותיאה (2012)