יפן היתה סגורה לעולם במשך 250 שנה. 250 שנים אלו היו שנים של פריחה ושגשוג של התרבות היפנית בתחומי האמנות והתרבות השונים. יפן נפתחה למערב רק במחצית השנייה של המאה ה-19 ואז החלה תהליך של מודרניזציה במספר רב של תחומים. פתיחתה של יפן השפיעה כמובן גם על הספרות היפנית.

ד"ר מיכל דליות בול עסקה במחקר תרבותי בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ועומדת בראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. בספר זה היא קיבצה 3 סיפורים של 3 סופרים אשר פעלו בתחילת המאה ה-20. פרט לתקופה בה פעלו סופרים אלו, יש להם משהו משותף נוסף: הם מספרים על תקופה שעברה מהעולם, על יפן של פעם. בכולם יש משהו על טבעי והם גדושים ביצרים ובאירוטיקה (אולי סוג של פילם נואר ספרותי).

מתוך שלושת הסיפורים, שני הראשונים דיברו אלי במיוחד, אולי מפני שהם עוסקים באמנות, או ליתר דיוק הקשר בין האמן לבין אמנותו ומה המחיר שהאמן נדרש לשלם עבורה. חזק במיוחד הוא סיפורו של אקוטגווה ריונוסקה "הפרגוד עם ציורי הגיהינום". שמו של ריונוסקה לבטח מוכר לכל מי שקרא את יצירתו המופלאה ראשומון.

אני יכול להמליץ על הספר הזה לכל מי שמתעניין בתרבות ובספרות היפנית ומעוניין להשקיע קצת בקריאת סיפורים המחזירים אותנו אל יפן של פעם, אל תקופת אדו בה היתה יפן סגורה למערב (1603-1868). זהו סוג של מסע במנהרת הזמן לאחור אל ימים אחרים במדינה המופלאה הזו.